סרטן הגדי

אז היה לי רעיון לסיפור.
על בחורה תחת השפעת קוקאין ומה שהגבר שאיתה עושה לה בזמן שהיא תחת השפעה ותחת הזיות קשות.

אני דוגל בחשיבה לפיה אופן כתיבת הטקסט צריך לשרת את הסיפור כמו כן אופן פרסום הטקסט.
ממש כמו במאי שבוחר צוות ושחקנים או עדשות מיוחדות ופילטרים מיוחדים.
צייר שבוחר את הצבעים עוד כשהרעיון מתבשל לו במוח.

ואז חשבתי מה יכול לשרת את הסיפור בצורה הכי טובה.
פרסום רגיל? צבע אחיד? מבנה אחיד? משפטים קצרים? סימני פישוק? פסקאות?

ואז הלכתי על זה עד הסוף.

צבעים פסיכדליים לפוסט שיתארו את מצבה הנפשי של הדמות.
אין היגיון בטקסט כמו שאין היגיון באופן הפרסום שלו.
אין סימני פישוק.
אין נקודות בסופי משפט.
משפטים לא מסתיימים.
פסקאות מסתיימות באמצע המילה.
אפילו הכותרת הזויה.

הדבר היחיד שנשאר קבוע אלה המשפטים הקצרים של המבצע.
צבע אחיד.
משפט תחבירי שלם.

ואז כשידעתי איך אני הולך לכתוב ואיך לפרסם התחלתי לכתוב.

הרעיון היה שלבחורה שעוברת דברים חריגים במסווה של סשן הוזה בהזיות לגבי דברים מסויימים שקורים לה. מאחר והיא תחת השפעה קשה, אין משמעות לכאב ולא להנאה מינית.
לכן כל דבר שהיא חווה או רואה מקבל אינטרפטציה פנימית.
ולכן ביזאר כבד נמשל לכדורי שוקולד.
צינור השקייה זה זין.
שיח זה שיער הערווה.
וגזע או עץ נמשלים פשוט לפיסטינג.

בד"כ בהזיות יש איזשהיא הנחת מוצא שמתחברת למין אינדקס שבו ההוזה ממציא את ההזיות.
ולכן אם הגניחות שלו נשמעו לה כמו גניחות של נמר, הוא הפך לנמר וחבורת הנמרים בסוף הם כמובן כל החברים שלו.