סרטן הגדי

אני לא אוהב לקנות מתנות.
לא בגדים.
בטח לא תכשיטים.
אני הכי שונא לקנות פרחים.
המתנה הכי מיותרת שיש. פרחים הם מתנה בדיוק לשתי שניות. אחרי שחולפת הבעת ההפתעה וההוקרה הם מחכים וקמלים עד שימצאו את מקומם בזבל.
פרחים אף אחת לא זוכרת.
אחרי כמה שנים גם בגדים שוכחים.
ותכשיטים...
חלקם נשברים, חלקם נאבדים וחלקם פשוט נטמנים בקופסה מעץ ונשכחים בבוידעם.

אני מעדיף לקנות חוויה.
כשהייתי מנהל יותר צעיר ונתנו לי כ-300 שקל להעניק מידי חודש לעובד מצטיין העדפתי במקום להעביר לו את זה לברוטו, להזמין לו ארוחה זוגית לו ולאשתו.
הרי שסכום כזה ובעצם כל סכום שהיה מועבר אליו ישירות לחשבון בנק היה נשכח עם השנים. אחרי כמה זמן הוא לא היה זוכר. מה גם שסכומים כאלה נעלמים בעו"ש עד כדי כך שהם לא מורגשים.
אבל את המסעדה הוא יזכור.
וכל פעם שהוא יעבור דרכה או יאכל בה, הוא יזכור.

זו הסיבה שאני מעדיף להשקיע בחוויה ולא במתנה חומרית.
דווקא המתנה החומרית תתפוגג עם הזמן.
והחוויה הרוחנית תהדהד לנצח.
וחוויה יכולה להיות כל דבר.
רצוי כמובן שתתאים למקבלת החוויה.
וחוויה יכולה באמת להיות כל דבר.
טיול במקום מיוחד.
סיור פרטי במקום שאנשים רגילים בד"כ לא מגיעים אליו.
שף פרטי עד הבית.
נסיעה בעצימת עיניים למקום אקזוטי בארץ.
סשן מיוחד ומותאם לפרטים.
כיד הדימיון.

הרי הזכרון שלנו מורכב מחוויות.
אנחנו הרי לא זוכרים כל יום ויום בחיינו.
אנחנו גם לא זוכרים כל יום הולדת שחגגנו. אולי מעטים שהיו באמת יוצאי דופן. שהיו חוויה.
אנחנו זוכרים אירועים משמעותיים.
חלקם שליליים ודווקא הם אלה שמעצבים אותנו.
וחלקם הקטן טובים.
טיולים למקומות רחוקים.
זכיות בפרסים.
הופעה מיוחדת.
להכיר מישהו חד פעמי ומיוחד שהשפיע על חיינו. מורה, מרצה, שותף למעונות או כמובן מישהו שטיילנו איתו.
כמה מדהים זה ליצור אצל מישהו זכרון כזה.
כזה שיישאר.
ייחרט.
ייצרב.
ייזכר.

יהדהד לנצח.