סרטן הגדי

הציעו לי לבוא הערב לנשום אוויר הרים 'צלול' כרפת. לשתות בירה קרה ולאכול אנטריקוט כשרק לפני שבועיים עוד קראו לו צביקה.
סרבתי.
וזה לא בגלל אשתי הדומיננטית, אשת השיחה וקשרי החוץ. מסמר הערב. נושא השיחה. לפניה ואחריה. כל מי שמכיר יודע.
אי אפשר להתעלם מג'ינג'יות. וגם פה כל מי שמכיר יודע. מצד שני גם לא רצוי להתעלם מג'ינג'יות.
זה בעיקר בגללי.
כי אני הרי יודע מה יקרה.
אני אשב לי בנח ואעביר את הזמן בין סיגריה שאני אפילו לא מכניס לריאות ובין בירה שלאדם שיש לו דם רוסי בורידים זה כמו טרופית.
ואני אצחק מאותם בדיחות לא מצחיקות כי זה מנומס.
וכנראה לא אבין או יותר נכון לא ארצה להבין את האנשים שחייבים להצחיק בכל מחיר. גם אם זה על חשבון אחרים.
אחרי כמה זמן זה כבר מביך. אני רק יושב שם ושותק. אני לא באמת מוצא את עצמי שם. ואני לא מרגיש צורך להתנצל על זה.
אני אחפש עניין בכל פעם במישהי או מישהו אחר. אגנוב איתו או איתה כמה דקות שיחה.
על דברים רציניים. על דברים מהותיים.
אני אחפש את הפרצה. את הדרך פנימה. את שביב המידע שהם סיפרו לי ולא להרבה אחרים. ואז להכנס פנימה. לצפות. לחקור. להתעניין.

להקשיב.

וחוסר הנוחות שלי מובלט. אני רק יושב שם ונהנה לראות את הדבר השני הכי טוב שאשתי יודעת לעשות. מינגלינג.
אני אולי אוכל לספר בדיחה או שתיים. להיות ציני כשצריך. מטומטם כשצריך. ובעיקר לתת את הבמה כשצריך.
אוכל כמובן לספר שבגיל 3 חלמתי שאני קושר כבשים. רק כי זה יצחיק. לא כי באמת אני זוכר על מה חלמתי בגיל 3.
אני חלילה לא אשכנע את אשתי להישאר בגלל זה בבית.
היא צריכה את זה. זה מתדלק אותה. זה מאכיל אותה. זה גורם לה אושר ואין שום סיבה שבעולם שהיא צריכה לוותר על זה.

וזה מה שאני צריך. ואוהב. זה הזאב הבודד שאני רגיל אליו. לא מתכנן לשנות את זה.
לשבת מול סרט. מובחר ומוקפד. ואני לא רואה כל זבל. יש רשימה ארוכה כאורך הגלות של הסרטים שאני רוצה לראות. מחכים לתורם.
לקרוא ספר לבד. והפסקתי עם הספרים העלילתיים. המשכתי רק עם ספרי המורשת קרב. הביוגרפיות, הפסיכולוגיה בשקל, והפילוסופיה בגרוש.
לתכנן שוב את לוח הזמנים שלי. אילו פרוייקטים אני מבצע השבוע. על מה לעבוד עם הילדים.
להכין לעצמי את המגורען לטה שלי של הערב בספל שיכולה להתחרות בספל של חמותי בתחרות של מה שנראה פחות כספל ויותר כדלי.
לצלול לשיחה. עם אחרים.
עם עצמי.
ובעיקר...
לכתוב.