סרטן הגדי

PLAY ואז לקרוא.

עומד שם במעבר באוטובוס אי שם בגוש עציון. מהמילואים בדרך לירושלים. אני מניח שאין דברים שיכולים להכין אותך לרגע הזה. אתה עומד שם באוטובוס שברב הפעמים די נטוש. ריק. אפשר לא רק למצוא מקום אלא גם להתרווח.

והנה אני רואה אותה. הרעמה השחורה שאף פעם לא הייתה מסודרת הפעם מתוחה בקפידה מתחת לכיסוי הראש מאחוריה ומלפניה הבטן העגולה וזאטוט שקט על בירכיה.

לצידה בעלה. אל תשאלו איך ידעתי. קבור בתוך ספר התפילה. הם מחליפים מילה מידי פעם. היא ראתה אותי או שלא ראתה אותי. אני ממשיך לעמוד שם. תיק המילואים מונח לידי. נותן לאנשים לעבור אותי לפנים האוטובוס.

הכרנו לפני יותר כעשור. דרך ידידה אחת פוחזת שלמדה איתה עיצוב בשנקר. מה לה ולי. שני עולמות שונים. כנגד כל הסיכויים. נגדע בטרם הבשיל. בדרך לסמטאות הצבעוניות של תל אביב הייתה יושבת באיפוק במושב האחורי של המיצובישי של אבא שלי. מעיל כאילו פרוותי. צווארון לא מקופל שמסתיר חצי פנים. ואיתה גם תלבושת אחידה בשקית ממותגת. אותה שאלה קדחה בראשה. עד שהכירה. מי האנשים האלה שאת מכירה לי אותם?

בת הזקונים למשפחה דתייה. כל היתר כבר עזבו את הבית. היא נשארה בבית הגדול בשכונה חרדית בפתח תקווה עם הורים מבוגרים. האב היה מורה בישיבה כל שהיא. האם עבדה בבנק ופעילה חברתית בארגונים דתיים.

היא סרבה לעלות אלי למכונית אם העזתי לחנות מול בית הספר. הייתי צריך להחביא את הרכב בחניה האחורית. במגרש חניה מאולתר של משאיות ואוטובוסים הייתה מחליפה את מדי הדתל"שית במדי תלבושת האחידה. מקפידה שאני מסובב את הראש. אבל תחזיק לי את החזיה שניה.

הידידה נתנה את ברכת דרכה לקשר המוזר. היא הייתה מצטרפת רק אם היינו נוסעים למקומות מעניינים. חוות הסוסים הרחוקה בכפר אז"ר והקרחת הקטנה הנסתרת מאחורי הדיונות לפני שכתשו את השדות שבין פתח תקווה לגבעת שמואל והפכו אותם לכבישים. אבל לחוף הים הנעלם מתחת ליישוב בית ינאי שצפונית לנתניה נסענו תמיד לבד. הייתי החבר המסתורי. זה שאי אפשר להציג אותו לחברות מבני עקיבא. אני לא חושב שגם אני ידעתי.

להתקדם אחורה. משפט לא הגיוני שרק נהגי אוטובוס אומרים כנראה. אבל אני עדיין נעמד שם. בזווית העיניים שלה. היא רק צריכה להרים מבט.  ראתה או לא ראתה. את התחנה שלי כבר עברתי .

והטקס הזה היה חוזר על עצמו. הייתי מחכה לה בין שני האוטובוסים ושם במכונית היא הייתה מחליפה את הבגדים. גם אחרי שנה הייתי עדיין צריך לסובב את הראש. כשאבא שלי טס עם בת הזוג שלו לברצלונה אני דאגתי למפתח מראש ורכב. היא אמרה שהיא נוסעת לחברה בצפת בשם שולמית ואילו אנחנו היינו לבדנו אי שם באשקלון הדרומית. היא נהגה להלך שם עירומה כביום היוולדה בבית ואני שאלתי איפה חותמים כדי לקבל את הנצח.

אני לא מעז להסיר את עיניי. ידעתי שהיא התחתנה והתחרדה. אם רק היה יודע המתפלל היושב לצידה. כמה מזל יש לו. ראתה או שלא ראתה.

יום חול. צהריים שקטים. שקט שם בשכונה החרדית בפתח תקווה. אני מחכה לה בין האוטובוסים ואז מקבל פון ומוזמן לעלות. אני מפחד ומתרגש. מתגנב לבניין ודואג שלא יראו אותי. הדלת נפתחת חרישית. אני נכנס פנימה בשקט מופתי לבית ולחדר שלה. חולץ נעליים בכניסה לבית. ההורים ישנים שנת צהריים. דלת חדר השינה צמודה לדלת החדר שלה. קיר אל קיר. הדלת מעט פתוחה. לא נוהגים לסגור דלתות אצלהם.

אני חרמנית. אני צריכה שתזיין אותי.

שוכב שקט שם על הרצפה. והיא כולה עושה את העבודה. לבושה כולה כשרק התחתונים נחלצו ממנה. מתיישבת עלי וגונחת לי חרישית באוזן. הדלת פתוחה לרווחה. הדלת של ההורים שלה פתוחה. לא נועלים דלתות. אם הם תופסים אותנו היא מנודה לכל החיים כנראה ואני לא חושב שאגיע חי לרכב שלי מאה מטר מהבית. היא מזיינת אותי במה שאני קורא לו עד עצם היום הזה כזיון המאה שלי. מסולק חרישית מהבית כשם שבאתי. תאוותי נותרה בידיי וזכרון רטוב שלא יימחה לעולם.

אני לרגע מיישר את מבטי לכיוון החלון. איפה אני נמצא. כשאני מחזיר את מבטי אני קולט את העיניים הגדולות שלה נעוצות בי. המבט הזה שהיה שמור רק לי. חיוך קטן שרק אני יכולתי לראות. מן גלעד לימים שהיו ואינם. לרגע רציתי שהאדמה תקבור אותי. שתקתי ולא אמרתי מילה. שנתיים לפני העזתי להתקשר לבית הוריה ולהתעניין בשלומה. אביה ענה לי ואמר לי שהיא כעת גרה בירושלים ונשואה. במה העניין? לא משנה, עניתי לו וניתקתי. אין טעם להפריע לה בחיים החדשים שלה. כשהזאטוט שלה גם העיף מי מבט מוזר מייד ירדתי מהאוטובוס.

מעכל את שהתרחש. מסדיר נשימה. מסדר את הזקפה במכנס.

מה שלא הייתי נותן לעוד מבט אחד אחרון.

מביט באוטובוס המתרחק. ראתה או שלא ראתה.

עברתי את הכביש ופסעתי ארוכות לכיוון התחנה המקבילה.

רק מבט אחד אחרון...