אל תדברי איתי. אל תדובבי אותי. אל תשאלי. אל תתענייני בעבודה שלי. זה מרתק. כמו בכל יום. וזה מתיש. כמו בכל יום.
תכבדי את זמן המערה שלי. זה מספיק. אל תחפרי שפחה חרופה שלי. הנוכחות שלך בין הרגליים שלי מספיקה. אל תמצצי אפילו. רק תחזיקי בפה. יהיה זמן להכל.
אל תתגרי. אל תטייזרי. תני לי להוריד הילוך אחרי יום עבודה בטרם עולה להילוכים אחרים. תכבדי את זמן המערה שלי. אני לא אספר לך כי זה לא מעניין ולא צריך לעניין אותך.
אל תכילי אותי זנזונת קטנה. אני לא דברן גדול וזה לא הולך להשתנות. רק תהיי שם. בשקט בשקט. פנויה לגחמות הקטנות. כבושה בעיניך ועשירה בחיוך הפנימי שלך.
אל תציקי. אל תתערבי. שלא תעיזי לשלוט מלמטה. זה יותר מהאנשה. זו החפצה מוחלטת. אני צריך את כלי הקיבול שאת. את ההדום שאת. את השירותיות שבך. וזה הכל.
שקט. אני הולך להתקלח. את יכולה לסבן אותי אם רק תשמרי על שקט מוחלט. בזמן שאתלבש את יכולה לחמם את האוכל. אל תפצי מילה אבל בזמן שאני אוכל את יכולה להתחפר מתחת לשולחן ולטמון סודות בין הרגליים שלי.
אני אשב לראות פרק בסדרה. אולי סרט. סידורים קטנים. ואז אכתוב אכתוב ואכתוב.
ואחרי שאת תכבדי את זמן המערה שלי, אני אחריב את עכוזייך ואמלא את חורייך.
