אני אוהב את זה כשהיא מגיעה לשלב שהיא כבר לא יכולה לספוג את זה יותר ומתחילה להלחם. לצאת מזה. שלב ההתגוששות. היא מנסה לסלק מידי את המחבט ואז אני נאלץ להכניע אותה ביד קשה ובאותות ובמופתים.
מעולם לא התחברתי לטקסיות הבנאלית של הקשירה המלאכותית. שהיא צריכה לעמוד ללא תזוזה ו'תחזיקי שניה את היד או את הרגל למעלה'. אם אתה רוצה להכניע את הכלבה אז פאקינג תכניע אותה. בלי רצון. אני אוזק אותה תוך כדי תנועה ותוך כדי סטירות ומכות. ספאנקים. יד מסובבת לאחור וברך שמצמיתה את ראשה לרצפה.
אולי זו הסיבה שלא התחברתי לשוט הזנבות. זה יצר אצלי תחושת ריחוק וניכור מסויים. אתה נאלץ לעמוד במרחק של מטר פחות או יותר מהתחת שלה כדי להצליף בה. אני מעדיף להחזיק אותה קצר מתחתיי בזמן שאני חובט בתחת שלה וסוטר לה שוב חשוב עד שאחד משנינו יפסיק. או התחת שלה או כף היד שלי ונחת זרועי. ולכף ידי אסור להפסיק ראשון. אני אוסף אותה ומהדק אותה אלי אחרי שהיא מגיעה לשלב שהיא חייבת לתת לתחת שלה מנוחה ומשתוללת חסרת אונים תחתיי ורק מדרבנת אותי להמשיך עוד ועוד. אין כמו הקרבה לגוף החם שלה תוך כדי מכות מהמחבט כשהיא מתחננת לדקה של רגיעה שלא מגיעה לה. מה לא עושים כדי שהיא לא תוכל לשבת שבוע.
