גרעיני עפולה

בעודי מבזבז את זמני בצ'ט לתומי, אני מגיב לאיזה פוסט מטופש שמנסה למצוא קשר סיבתי בין גודל הזין של מישהו לבין הנטייה הבדסמית שלו. 

לפתע נכנסת הודעה והשיחה הבאה מתגלגלת:

******************************

כוכבת טורנית: זה הטרדה. 

Bondage Discipline Submission Masohism וכל הסלאשים לכל השיט שיש לו מילים מקבילות. 

הוא כ''כ נחות לעומת:

Bondage Discipline Submission Masohism Of Code.

מדובר בעונג צרוף, כי פשוט בא לי להשמיד את ה-Visual Studio. להשמיד!

כמו עבד מושתן אני יושב ומחפש את השגיאה בקטע קוד המהמם שלי כבר שבוע, כמו נבלה סרוחה אני שורף שעות על לאתר את הממזר. 

אתם מפנטזים על הצלפות?! 

אני מפנטז על להצליף במשהו וירטואלי. 

לא לאונן ולדמיין בצורה וירטואלית על צד ב' שמתקשר איתי במשהו וירטואלי. 

אלא פאקינג להצליף, להכות להשפיט ולזיין בתחת יחידת זיכרון. 

וכן, אני מקבל זיקפה מזה. 

שבת שלום.

ככל שעובר הזמן, הפנטזיות שלי נעשות יותר אלימות ומשפילות. 

אני כבר לא רוצה רק שזה יהיה קטע טיפה קינקי/רגוע: אוראלי עם קצת חנק, קצת מכות על התחת, קצת קללות.

אני ממש הפכתי לאכזרי, צריך להכות ולהשחית ולהשפיל כל חלקה טובה. 

זה הגיע למצב שפגשתי בחורה מאוד חביבה במסגרת עבודתי, באמת מתוקה וכל מה שחשבתי עליו שכמה יפה יהיה לשחרר אותה להמשך יום העבודה שלה נטולת איפור עקב השפרצה, סימנים כחולים על כל הגוף ותחושה כללית שהיא הייתה עכשיו אוסף חורים ובשר עבורי. 

ובאופן מפתיע זה לא נובע משום תחושות אנטיגוניזם.

ממה שאני רואה- לאט לאט אני מפתח את כל הדפוסים כדי יום אחד לשלם לפסיכולוג סכום נאה שיסביר לי שזה הכל כי אמא לא חיבקה אותי מספיק. 

פיס

אז לאחר מספר שיחות בעלות משמעות הרות גורל, 

מסתבר שאני לא בחור רציני. 

לא, אני לא מזיין והולך. לא כי אני מסנן אחרי כמה דייטים, לא כי אני לא מוכן להתחייב. 

וזה בכלל לא בעולם האמיתי. 

אני לא רציני באתר הקסום הזה, פיקסל על גבי פיקסל של חוסר רצינות על גבי פונט מג'וייף. 

מסתבר, שאם אין לי ציטוט של ניטשה/ מספר משפטיים אבסטרקטים חסרי משמעות/ האני מאמין הבדסמי שלי/ תמונות פיקטיביות או שלל מרעין בישין- אני מוכתר כלא רציני, לא עמוק, ויעני מתנשא על כל היתר. 

1. אני מאוד רציני. 

2. אין לי מושג כמה אני עמוק, אני פחות בעניין של לשחק לעצמי בתחת. 

3. אני לא מתנשא על אף אחד, אבל בוא נחדד פה נק' קטנה. 

זה שרשמתם כל מיני ממבו ג'מבו לא אומר שזה אמת. זה ששמתם שם תמונה מצודדת זה לא אומר שזה אתם, זה שאתם לפעמים רושמים פנטזיות ושוכחים לתייג את זה כ-החלום האירוטי של אתמול לאחר פגישה עם צד ב' הרבה יותר אטרקטיבי שלא מגלה בכם עניין- לא אומר שזה קרה. 

אני רציני פה פי 1000 יותר מהרוב, אני שם פה פינה של עצמי.

אני הייתי טז וכל היתר יכולים להתחבר לי לממצצה.

פיס 

למה זה כזה קשה למצוא מישהי כוסית, שרוצה להרגיש כמו צנצנת זרע לאיזה שעה שעתיים.

אחרי זה נהיה דביקים כמו אבן ומסטיק, מבטיח. נראה סרטים מצויירים, נעשה חיבוקי וכירבולים. 

רק תני לי להשאיר עליך שטפי דם ותחושת ביזיון כללית...

מה כבר ביקשתי =/?

יש חתול בבניין שלי.

הוא עושה: "מיאו...מיאו...מיאווווו!!!!!!" בעיקר בלילה. 

כמו אחד החברים שלי שלוקח סמים :" אחי... אחי...אחיייייייי!!!!!" 

אני לא יודע למה זה כזה מפריע לי,בטח שהרבה פחות מפריע לי לשמוע את הבעלים שלו רבים לגבי מי הפליץ בתוך השמיכה( כנראה כי אני תמיד משתעשע באפשרות שאני אקח צד בויכוח ואצודד בבחור :"שמע, מורן הגזימה הפעם- אפילו אני שמעתי אותה תוקעת").

אותו חתול חצוף גם כל בוקר, עושה עלי מארב קבוע. אני יורד במדרגות, הוא עוקב אחרי, מילל ואז מתפרץ בסערה כשדלת הבניין נפתחת בשביל נפוש לו על מכסה ביוב. 

אז הגעתי להחלטה- אני אראה לזין הזה. 

אני מגיע הביתה ב18:00, הפושטק שם יושב לו מנמנם ליד תיבת הדואר. איך אתנקם בממזר הזה?

מיאו

אני מתקרב עושה לו מיאו, מיאו מיאוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו!!!!!!!( ב-Growl מה שנקרא). החתול זינק באימה לפינה.

מעבר לרחוב ילדה ואמא שלה בדיוק הלכו, הילדה לוחשת לאמה: "אמא תראי, הנה משוגע". 

בעודי פותח את דלת הבניין, החתול הזדנב אחרי כדי לחזור לדירת בעליו הפלצנים, תהיתי לעצמי: "2 מתוך 2, האם אינני טרול מוצלח:)?"

היום בבוקר לקחתי אוטובוס לעבודה.

בעודי מנומנם, מתעלם במופגן מהסביבה ותוהה כמה זה בסדר לגרבץ בכיסא האוטובס- התיישבה מולי בחורה. 

אני הסתכלתי עליה, היא הסתכלה עלי. 

היא התחילה לדבר בטלפון ולשחק בשיער עם אצבע אחת, נגיעות אקראיות בחזה. אני פשוט הסתכלתי עליה, חייכתי קצת ולא אמרתי כלום. למה? כי אני אוהב לראות אנשים מתבשלים.

באותו שלב, אני מתחיל לנחש מה היא חושבת:"הוא מסתכל עלי..הוא בטח בעניין שלי, אולי שיעשה משהו...שיתחיל לדבר איתי. נו אני חמודה ממש, תראה איך משחקת בשיער ומסמנת לך"

היא אכן צודקת, באמת הייתי בעניין שלה- בעניין של כמה נחמד זה יהיה להפשיט אותה שם ולראות איך החזה שלה נמעך כנגד חלון האוטובוס, ואיך בדמיוני הקודח אני מזיין אותה בכוח על אותה רבעיית מושבים קבל עם ועדה, ואיך אני כופה עליה אורגזמה מול קהל מריע בתחנה של כיכר דיזינגוף.

באסה שלא מלהקים יותר לקונן הברברי.

לפחות נשארנו עם העמימות.

Viva le-ambiguïté

לפעמים, אני שואל את עצמי מה אני בדיוק רוצה. 

יש לי כל מיני דברים שמעניינים אותי, כמעט פתחתי סטראט-אפ בא' והתחלתי לעבוד ב-ב'. אני בז לממסד האקדמי אבל הלכתי לגרד לי תואר שני בגלל ציווי גנטי, סקרנות ואגו מנופח. 

אני חסיד גדול של התבטלות, אך חסר מנוחה שמתבטל. 

אני מכיר מישהי חדשה, אני משתעשע מהמשחק בחם-קר, לפעמים אני מותח את זה מלא זמן לפעמים אני מתעייף לאורך התהליך אבל בסופו של יום אני נסוג אחורה כי ככה. אבל לעד אהרהר בדברים שפיספסתי. 

ואז בדרכי חזרה מהעבודה היום, שנכנסתי למרה השחורה הזאת הבנתי האת ה-פאקינג בעיה שלי!

כולם ככה.

אני אולי 2% מהזמן ככה. 

זה אומר ש98% אחוז מהזמן אני עונג צרוף. 

And back to being awosomeeeeeeeeeeeeeeee

ועל זה אמר מכובדינו ומיודעינו ברני סטינסון 

"When I get sad, I stop being sad and be awosome insted. True story"

יש את שבוע הכפילים בפייסבוק. אתה מחפש איזה ידוען שדומה לך ולו במקצת, שם את התמונה שלו ומתקדם עוד פרומיל על ציר האגו.

אני רוצה לעשות שבוע הכפילים-הגירסה המקצועית: אתה מוצא מקצוע שהכי דומה למאפייני האישיות שלך שאתה לא עובד בו כרגע.

אני הייתי רוצה להיות חוקר במס הכנסה.

כן, אותם אנשים בזויים ושנואים על כלל הציבור הרחב, הייתי רוצה לשבוע שלם להחליף. שבוע? חודש, שנה או לפחות כל עוד נמשכת החקירה כנגד ענבל אור, לא בר רפאלי, ענבל אור. 

כמה הייתי רוצה להיות סגור ל8 שעות בחדר קטן עם הבלון המצודד הזה שהוא כולו אנטיגוניזם טהור.

רק לזה יחלתי. 

היכולת פשוט להפנים ולהכיל חוויה בלתי נעימה.

לרגעים חשבתי שאני מסוגל, יכול. 

רגעים אלו היו קסומים, בהם היקום הכיל את כל הדברים שרעים וטובים לי בו זמנית. 

רגעים אלו היו כמו הרמוניה בין שני מלודיות צורמות. 

חמקמקים, אלוהיים במושלמות ובאי סימטרה.

ולרגע אחד באמת הבנתי את הכל וידעתי שזה יהיה בסדר.

אבל..

אני לא הייתי מסוגל, אני בנאדם קטן מידי.

נתתי ליצר הרצח להשתלט בי, הרצון להרוג מישהו שלט ומשל בי, שרירי גופי התכווצו בשנאה.

היא עמדה שם, דיברה ודיברה ועל מה עוד לא דיברה. 

זיעה ניגרה על מצחי, הנחישות לבסוף שלא-לעשות את מה שעלי לעשות.

ובכך רצחתי את החיפוש אחר הZen:

"אמאאאאאאאאאאאאאאאאאאא כוס אמק, דיי, נמאס!!!!!!! אני לא רוצה ללכת לקניון!!!! לא רוצה קניון! יש לי מספיק בגדים דיייייייייייייייי אני לא רוצהההההההההההההההההההההההההההה עזבייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי אותיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי ותני לישון כברררררררררררררררררררררררררררררררררררררררר"