פרק ראשון
פגישה מפתיעה.
נפגשתי במקרה עם שולטת שהיתה לי בעבר הרחוק, לרגע כמעט חלפנו האחת על פני השני כמו זרים, אך המבט שנעצתי לשניה וחצי,(אני זיהתיה מיד) עוררו תשומת ליבה והיא זיהתה, טוב לא בשם אך בכל זאת. "מה נשמע?" היא שואלת, "בסדר" אני עונה מעט חושש שמא תקרא לי ברחוב לפני עוברים ושבים "עבד". "תזכיר לי את שמך", היא אומרת/שואלת. תמיד הרגשתי שהיא בסך הכל משתמשת בי לעינוגה ולא ממש אכפת לה ממני, והנה היא אפילו לא זכרה את שמי, דבר שהדגיש את תחושתי. אמרתי לה את שמי. עדיין מחפש שולטת? שאלה. "כן" עניתי, "ואת, מחפשת נשלט?" שאלתי בתקווה.
"לא כרגע" ענתה עניינית. כשראתה האכזבה בעיני הוסיפה "אך יש לי ידידה שמחפשת". והמשיכה, "גרושה בשנות הארבעים, אבל... היא לא כמוני, היא טוטאלית." "מה הכוונה?" אני שואל
"אין אצלה גבול, מהרגע שהיא תקבל אותך, אתה שלה בדיוק כמו כל חפץ שיש לה,
מעוניין?" היא מביטה בי משועשעת.
הלב דופק כולי נרגש וחושש בעת ובעונה, המחשבות רצות "לאן זה ייקח אותי?"
"מה החלטת?" היא קוטעת באחת מחשבותי
ככן, כן, מעוניין!
"מה מספר הטלפון שלך?" (שוב הוכחה עד כמה הייתי בשבילה רק אמצעי לשימוש).
העברתי לה את המספר.
"אני אעביר לה, אם היא תהיה מעוניינת היא תתקשר. תזכור, היא טוטאלית, תכין עצמך נפשית..."
פרק שני
התשוקה עולה
בימים הראשונים הייתי נלהב ומגורה, ימים עברו ולאט לאט הפנמתי שאולי זו סתם פנטזיה וכניראה עדיף ככה. זכרתי מה שאמרה "טוטאלית" לאט לאט זה נשמע מפחיד יותר ממגרה.
ויום אחד בעבודה עניתי לשיחה
"יואב?" שאל קול עמוק וחושני של אישה.
"כן" עניתי.
הקול המרטיט המשיך "אני על רמקול? תוציא מהרמקול."
הצמדתי הטלפון לאוזן
"כן, מי זו?" שאלתי
"מבינה שאתה בעבודה, תמצא חדר שיכול להיות לבד, עכשיו!"
הבנתי מייד עם מי אני מדבר.
"יש לך אוזניה?" שאלה תוך כדי שאני מחפש חדר.
"כן" עניתי. "שים אותי באוזן"
"שמתי, אני בחדר לבד" עדכנתי אותה.
"מציעה לך לנעול החדר..."
נעלתי והשארתי המפתח במנעול שלא יוכלו לפתוח.
"מבינה שאתה כבר יודע עם מי אתה מדבר, על ברכך כרגע!"
ירדתי על ברכי, חש הקור והכאב של המפגש הריצפה הקשה חודר דרך המכנס הדק.
"באיזו שעה אתה מסיים לעבוד?"
"חמש וחצי" עניתי.
"תגיע לארומה ב xxx בשעה שש". הורתה ואפילו לא טרחה להמתין לתשובתי, פשוט ניתקה.
המשך יבוא... אולי.