הרעש שבראש שלי..

דף חלק

מתחיל

גברי

40-50

כזה שעוד לא ניסה

אבל בא עם אומץ

למה דף חלק?

בשביל שלא תבוא עם הטימטום והשטויות שהכניסו לך לראש.

סף כאב בינוני פלוס ואם אתה ממש בענייני כאב וואווו מה טוב.

ראש פתוח

אל תדבר איתי על סקס

בא לי לפרק את תקופת הקורונה ממני..

אבל תהיה גבר אל תבוא סיסי, או אל תהיה נשי מבפנים וגברי מבחוץ

תהיה מההתחלה גבר קשוח כזה שאולי תבלבל אותי עם הגבריות הזו.. אבל תחטוף על זה בשמחה..

אהה נחדר זה לא חובה.. אבל אם לא ניסית ואתה בעניין אז וואי..

טוב איפה אתה?

*** חסר לכם משהו? לא עמדתם בתנאים? זה רק הגיל? זה לא יודעת מה..

פשוט אל תפנו. 

תאכלס.. נמאס.

מה זה סשן מרוב שלא הייתי כאן הרבה זמן. 

רוצה להכאיבב..

אשמח להצעות בפרטי..

* נשואים/ בסטטוס לא פנוי/ מורכבים / כאלה שבזוגיות שקר כלשהי / פרודים וכל אלה שאי אפשר לפתח איתם סוג של מערכת יחסים - ל א לפנות.

השנה שונה מאד.. 

35 שנים שאתה לא פה..

פעם אחת לא הגעתי אליך כי הייתי בהריון ואומרים שלא מומלץ להכנס לבית העלמין כשיוצרים חיים..

ופעם אחת לא באתי כי הייתי בחו"ל בטיול של חיי..

והשנה תהיה הפעם השלישית שלא אגיע, לא אשים לך אבן על הקבר, לא אשים לך את הזר שנותנים בכניסה לבית העלמין ולא אדליק לך נר ואתפלל שאתה במקום טוב לעילוי נשמתך.

השנה יש קורונה.. השנה אנחנו לא באים.. ובמקום ללכת מחר ולעמוד בצפירה שתי דקות לזכרך הלכתי אליך היום.. 

חושבת עליך.. האם השנה זה שונה גם בשבילך? אם זה שלא תהיה ההמולה והרחש בבית העלמין מכל האלפים שמגיעים להיות ליד יקיריהם משפיע על השקט שבו אתה נמצא כבר 35 שנים.

אתה בטוח היית צוחק עלי אם היית יודע על הסטיות שלי.. היית מפרפר אותי.. כל כך חסר לי לשתף אותך בכל דבר אפילו שכל כך הרבה שנים עברו.

אתה בטח יושב שם למעלה עם כל המלאכים חצי רגל בשמיים והשניה מתנדנדת לה מעל ענן.. צוחק על כולנו בהומור האופייני לך.. דודו, מתגעגעת מאד.

אחרי הקורונה אבוא שוב. 

מריחה את החולצה שלי זו שנשאר בה הריח שלך..

זיכרון מתוק עולה בראשי..

והגעגוע מה איתו?

נמאס לי מהשגרה החדשה שנכפתה עלינו..

נמאס..

אני רוצה שינוי..

וכולם יחזרו להזדיין

ולעשות סשנים רבי משמעות..

אני ארצה ממך רק דבר אחד..

😁

אתה כבר יודע מה זה, נכון?

אתמול בערב זה כבר היה שבוע שלם של בידוד, רק אני ופיצי.

זה קשוח, שיח ילדים 24/7 ולא אני לא מתלוננת אני אוהבת את הילד שלי.  אני אעשה בשבילו הכל. אבל אפילו בשבילי זה קשוח.. רק שנינו בבית ואני חייבת לפרק ישבן..

אז אחרי שהילד נרדם ישבתי לכתוב את הסיפור הזה.. 

זה משהו שקרה מזמן (יותר מ-20 שנים) אבל השאיר בי רושם עמוק תרתי משמע..

אז ככה כדי שתיכנסו לסיפור כדאי שתדעו שעשיתי לא מעט מסעות בעולם, טיילתי ראיתי חוויתי טעמתי.. ובחלק מהמקומות בהם הייתי גם סישנתי.

בשנת 1998 עזבתי את הארץ, הנחתי את תעודת השוטר שלי החזרתי את האקדח והתפטרתי.. החלטתי לצאת למסע בעולם.. התחלתי את המסע בניו יורק, ונתקעתי שם לכמה שנים.. התאהבתי בעיר המפלצתית הזו ששואבת אותך פנימה.. נעתי בין ג׳רזי לניו יורק ובסוף השתרשתי בג׳רזי..

ניו יורק, 2001 השנה בה נפלו התאומים. האווירה ברחובות אווירת פחד, לא נעים להסתובב ואנשים עם הראש באדמה, הולכים לכל מקום ופשוט לא מסתכלים בעיניים, העיר הרוסה כל כוחות הבטחון וההצלה עובדים ונותנים את נשמתם - והעיר מחזירה להם אהבה ענקית.

הדירה ששכרתי  בג׳רזי היתה בסמיכות לתחנת כיבוי אש, לוחמי האש בכל שעה מהיממה היו תאווה לעיניים במיוחד אחד מהם שהייתי דלוקה עליו מאד..

ובאותה עת הם היו מותשים, עייפים לא הייתה להם אנרגיה. אבל תמיד מצאתי את עצמי ליד התחנה כשהוא היה במשמרת. או מביאה להם משהו טעים לאכול או מפטפטת עם מרטין..

עם הזמן שמתי לב שגם מרטין פשוט שמח לראות אותי, אז ניצלתי הזדמנות.. "בא לך לצאת לדרינק" הוא הסכים..

יצאנו, צחקנו התנשקנו - עד כאן סיפור אהבה..

בדייט סיפרתי לו שאני יהודיה, ישראלית שאני מכוחות הביטחון לשעבר.. בקיצור פתחתי הכל.. רוצה תחושה טובה שהכל שקוף ומשם להתחיל..

המשענו לצאת עוד כמה פעמים יחד והרצון הזה להכאיב לו בער בי..

מרטין הוא בחור גבוה, שרירי בטירוף, שחור עור ונאה ברמות אחרותתת, אין מצב שהוא ייתן לי להכאיב לו, אין מצב שאצליח בכלל לקשור אותו כי איך שאצליח הוא פשוט יעשה עלי מהלך ויפרק אותי..

לא ידעתי איך להביא אותו למקום שלי.. לנקודה שרציתי אותו כנוע. אבל בגישה שלי מי שלא מנסה פשוט מפסיד.. אז ניסיתי..

יצאנו, הלכנו לשתות עם החברים שלו.. האווירה הייתה קצת שונה באותו ערב.. אווירה של חרמנות. חברים שלו מהתחנה דווקא חיבבו אותי - הבנתי וידעתי מה הם עוברים.

אח"כ כשחזרנו הביתה.. הושבתי אותו על המיטה, אני חייבת לעשות לך מעשים שאולי לא תאהב.. אני חייבת להכאיב לך, זה צורך שלי. אני כבר לא רגועה.. אני יושבת עליו ומדברת איתו כשתוך כדי מפשיטה אותו ומתרכזת בפטמות שלו.

צובטת אותן קלות, עוברת לצביטות ארוכות יותר ואני מרגישה שהוא נהנה מזה.. והוא שואל שאלות ומתקשה באיזור חלציו.

מסתבר הוא פתוח יותר ממה שציפיתי וכל הדומיננטיות שלו החלה להתהפך ולאפשר לי לחקור אותו יותר.. הוא לא היה כנוע אלה מאפשר.. שזה הדליק אותי יותר..

אז קשרתי אותו.. 2 זרועותיו צמודות לגופו והקשירה היא קשירה מהודקת, שלא מאפשרת לזוז.. הוא נדלק. פתחתי את תיק המשחקים שלי.. והוא קצת החוויר כשראה את הציוד אבל הוא לא אמר מילה.. הוא היה דרוך ושנינו ידענו - נותנים לעצמנו חופש - מגלים עולם.. רציתי שהוא יהנה רציתי שהוא יימשך לעולם שלי.. ולא נתתי את הכל, ליטפתי אותו עם נוצה, מפעם לפעם צבטתי הוא הכיר את הכללים (לא יודעת מאיפה) וציין שמילת הבטחון שלו היא פופקורן (וזו מילת הבטחון שהפכה להיות שלי עם השנים)..

וזו הייתה ההתחלה של שנינו.. 

על הישבן המדהים שלו אדבר בפעם הבאה 😁

מנסה לשרוד.
זה לא שפוי!
אני לא בטוחה שזה גם בטוח
ובטוח בטוח שזה לא היה בהסכמה
קורונה 2020

עד מתי?

בוקר שקט.. הגמד ישן ואני ממהרת לקום להתארגן כדי לפתוח את המשרד הביתי ולהספיק לתת שעתיים של עבודה טובה ומרוכזת.

חצי שעה אחרי שקמתי הוא כבר היה על הרגליים מחלק פקודות, מתעקש לעשות דברים שלא לפי הסדר.

ואז זה נחת עלי..

אני אתפצל.. כן כן - אני אתפצל.

לקחתי חול קינטי שמתי בשקית עשיתי חור קטן ושמתי עם תומכות בתוך בקבוק מינרלים יבש.. אמרתי למר גמדמחלקהוראות שכל עוד החול לא נגמר אסור לו לפנות אלי.

בהתחלה זה נתן לי 40 דק של עבודה טובה והוא היה שקוע להסתכל על החול אבל אז כשנגמר החול - זה חזר אלי בבומרנג..

אמא עכשיו תמצאי שוב את השקית וזה הזמן שאת צריכה לשחק איתי.. מה שפייר פייר הילד לקח את החריפות במוח מאמא שלו..

אז הרכבנו לגו מיניאטורי..

קפצנו..

רקדנו..

אכלנו..

שתינו..

רצנו כמו משוגעים בבית..

וכשנגמר הזמן עשינו שוב פעם..

עכשיו תורי לעבוד..

תאכלסססס זה עבד נהדר. הפיצול הזה 40/40 הלך פצצה!

בסיבוב השני - מכשפה אנוכי אמרתי לו עכשיו סדנאות צעקות.. צועקים משחררים כועסים יש כמה דקות שאני מרשה לך לדבר איך שבא לך..

תקשיבו הילד חייב לשחרר! הוא מתוסכל מבית בית בית ועוד בית.. קיצור.. צעקנו את נשמתנו והילד דיבר איך שבא לו ופתאום חזר לו הצבע ללחיים.. והנשמה שלו ככה צהלה ושמחה.. ואחרי לא יודעת כמה זמן פשוט התיישבנו על הריצפה מעולפים מצחוק.. צוחקים צוחקים.. הוא בא אלי לחבק אותי ואמר לי שהוא הכי אוהב אותי.. ואחרי זה.. עשינו הפסקת אוכל.. 

אחה"צ כשהייתי חייבת כבר לתת גז עם העבודה כי חלון הזמנים התקצר לי משמעותית אמרתי לו עכשיו זה אתה, הטלויזיה והפופקורן.. ואני רק במחשב.. "אני שונא את המחשב הזה שלך"  והבנתי גם למה..

ואני בשלי כי חייבת..

והצחקתי אותו קצת והשכחתי ממנו קצת.. ואיכשהו סיימנו את היום הזה..

וככה לפני שנכנס לישון אמר לי 

"אמא תתפצלי מחר ככה עוד הפעם כייף לי שאת מתפצלתת לשחק איתי"

מחר אתכנן עוד יותר טוב את היום הזה.. נעשה יום של כייף ואז שישי שבת רק איתו ומלא משחקים. 

וסורי שאין פה בדסמ.. כי הקשוח היחידי שאני מוכנה לו בימים אלו זה לקרוא אתכם מתלוננים בדיוק כמוני. 😁

אחלה ערב.