הלב שלו הלם בקצב מוגבר, הוא חתם על עסקה שלא ידע את תנאיה, מהרגע שהסכים לה ידע שבזמן כלשהו במהלך היממה הבאה יחווה חוויה שונה, 3 ימים בהם לא יהיה אדון אכזר אלא נשלט חסר אונים שיעשה כל שיתבקש.
הוא לא ידע מתי ואיך זה יקרה אך התרגש מאד..
בשעות הערב שלח לה הודעה "זה יקרה היום או מחר? אני רוצה להתארגן".
היא לא השיבה לו.
למחרת כשיצא מהמכולת השכונתית עצרה לפניו ניידת משטרה, הוא לא חשד בכלום אך נבהל מאד כשהשוטר יצא מהניידת וצעק לעברו "תרים את הידיים" וכיוון לעברו אקדח.. תומר נבהל, הוא שמט מידו את השקית והרים במהירות את ידיו למעלה. מהניידת יצאו עוד 2 שוטרים שאחזו בידיו והצמידו את גופו אל הניידת, חיפשו על גופו קצרות וכבלו את ידיו באזיקי מתכת קרים.. תומר הזיע מאד והלב שלו הלם בקצב מטורף. הוא ניסה למלמל משהו אך אף אחד לא שמע או הבין אותו והוא נדחף במהירות אל תוך הניידת. רעד חזק ובלתי נשלט אחז ברגליו כשהוא הופל בברוטליות אל רצפת הניידת, השוטרים עלו במהרה לניידת ומיד החלו בנסיעה מטורפת.
השכנים שהיו בקרבת המכולת תהו לעצמם מה כבר תומר עשה? וברקע שמעו את שכנתו מלמעלה צועקת אל עבר הניידת המתרחקת "אל תקחו אותו הוא איש טוב" אבל כבר לא היה מי שישמע אותה, השוטרים נסעו עם ה"עצור" שלהם.
תומר רעד בכל גופו, בזמן הנסיעה עיניו כוסו במסיכת שינה ועליהם חבשו לו מסיכת ראש, הנסיעה לא ארכה זמן רב אך הטילטלות היו קשות. לאחר מספר דקות של חוסר תנועה ושקט מטורף צייץ תומר מעבד למסיכה "טעיתם אני לא מי שאתם מחפשים, לא עשיתי כלום נשבע שלא" והחל פורץ בבכי.
דלת הניידת נפתחה והשוטרים החלו לצאת מהניידת כשאחד מהם אחז ברגליו משך אותו ושלף אותו מהניידת.
הם גררו אותו, הטילו אותו במרכז המבנה הנטוש פתחו את האזיקים שכבלו את ידיו וקשרו אותן מיד אל שרשראות שהוכנו מבעוד מועד.
משסיימו רצו אל הניידת ועזבו את המקום.
תומר כמעט קיבל התקף לב.. המחשבות שרצו לו בראש לא הניחו לו והפחד היה מוחשי.
טעם מתכתי החל להתגבש בפיו והצמא ניכר עליו.
לפתע שמע קול נקישות נעלי עקב, הקול היה עמום ורחוק ולאט לאט התחדד הצליל והפך לברור כשהתקרבה אליו..
"אתה צמא?"
שאלה אותו.
הפחד שיתק אותו הוא רק הנהן בראשו לכן.
"תשתה" אמרה לו כשהחלה להתיז עליו מים מצינור.
היא הביטה בגופו, הוא היה גבוה מאד ובנוי היטב.
"לא באמת חשבת שאתן לך כוס מים קרים, נכון תומר?"
תומר מיד הנהן בראשו והעז לשאול "מי את? מה את רוצה ממני? מאיפה את מכירה אותי? תשחררי אותי" צעק בטון גבוה וצפצפני עד כי היה נדמה שהוא אמר זאת בזמן שאוחזים לו את הביצים בחוזקה.
היא חיכתה מעט בשקט וכשהחל תומר לנסות להוריד את המסיכה שעל פניו היא לחצה על הכפתור בשלט שהיה בידיה, ידיו החלו להתרומם למעלה, ואז החלה להגיד לו: "אתה תהיה העבד שלי, הסמרטוט רצפה שיהיה מתחת לרגליי, זה שיספק את מאווי, זה שיספוג את המכאוב.. 3 ימים קיבלתי ממך והמשחקים עכשיו מתחילים. אתה לא חייב להחליט כלום אבל אתה חייב לציית"
מרעש סואן של רכבת דוהרת בראשו של תומר החל להשתרר שקט, ככל שהעמיקה בדיבור החל להבין שהיא זו אותה אחת שחתם איתה על ההסכם שלא ידע את פרטיו.
"חוסר אונים" - הושלם אמרה בקול רם "עוד תחווה גם את הכאב, ההשפלה בעצם אני חושבת שאשאיר לך את זה כהפתעה".
שקט..
"איך תדעי שאני בסדר? איך תדעי שאת לא מזיקה לי"
"ששששש.. הס ילד" אמרה לו ברכות אמהית התקרבה אל אזנו ולחשה "אני אדע".
היא החלה לצעוד ורעש העקבים החל נשמע כמתרחק, עוד לפני שתומר הספיק לשאול היא כבר ענתה "אשוב בערב, תחכה לי" צחקה בקול רם כשהוסיפה "אין לך לאן ללכת".
*הסיפור אינו אמיתי
