תומר בהה בחלל, הוא לא ידע איך לעכל את השעה האחרונה. בחדר נשארה אורלי כפותה לספסל הזיונים, הוא קלט את תנועותיה כשניסתה להשתחרר והביט בה.
תומר לא ידע איך לבטא את מה שהוא חווה ודמעות ירדו מעיניו, שקופות צלולות, גדולות שנשברות על הלחי. לקחו ממנו את גבריותו את הסטטוס שהוא כל כך ייחס לו חשיבות.
אורלי הביטה בו בשקט וניסתה לנחם אותו בעיניה הגדולות. "אתה תרגל גם לזה" אמרה בשקט.
אל החדר נכנסה אחות, אסופת שיער שחרחורת קטנה אשר מהרה להתיר את תומר מהרצועות ואת אורלי מהספסל. היא ליטפה את אורלי כמבינת דבר ועזרה לה לקום, "בואי לנוח" ואורלי הלכה אחריה.
משיצאו שתיהן את החדר תומר הרשה לעצמו להתפרק בבכי קורע לב. לאחר כחצי שעה בה בכה את נשמתו החל להרגע, הוא הביט מסביבו וגילה חדר גדול, חדר נעים מראה. הכל היה לבן, המיטה, הקירות אפילו התמונות שעל הקיר היו לבנות ברובן עם נגיעות צבע קלילות. בקצה המרוחק של החדר בתוך הקיר השתכן לו אקווריום מרהיב ביופיו דגים צבעוניים שחו בו ומתקן החמצן הפציץ את המים בבועות חמצן - המראה המרהיב גרם לתומר להתעסק במשהו אחר מלבד העלבון והשאלה איך לעזאזל אני אוהב את זה.
כמו בפעמים קודמות, תומר פשוט איבד את הכרתו ונרדם.
לאחר מספר שעות הוא פתח את עיניו וגילה שהוא בחדרו.
ואדים הביט בו.
הוא הביט בואדים.
"אז מה? אתה בא לפה הרבה" שאל תומר בבדיחות הדעת את ואדים, זה לא ענה לו.
"הלילה תעבור סשן מיוחד. הפעם אתה נדרש למרוד. הפעם אנחנו לא רוצים את כניעתך". קם והלך.
תומר הכיר את התרגיל, מקלחת להתלבש לאכול להמתין שתיפתח הדלת.
הדלת נפתחה תומר יצא מהחדר את חדר נוסף בצורת כיתה בבית ספר. לוח גדול, כסאות ושולחות.
הוא נכנס אל הכיתה בהיסוס, הוא לא ידע מה מצופה ממנו והתיישב בשקט בכיסא האחרון, כאילו ביקש שלא יראו אותו.
היא עמדה מאחוריו מתוחה, נרגשת היא ידעה שהוא יבוז לה ובכל זאת עמדה שם.
הוא הריח ריח מוכר וסובב את ראשו על מנת לראות מי זו האישה שעומדת מאחוריו.
היא חייכה לו חיוך נבוך כשעיניהם נפגשו.
"מוריאל, מה את עושה כאן?" שאל בפליאה. זו לא טרחה להשיב לו בכלל והביטה בו במבט כועס.
"בשיעור שלי אף אחד לא מדבר ללא רשות, אתה תלמיד חדש ולכן אוותר-בפעם הבאה כבר לא יהיו סליחות"
תומר הביט בה בשקט למספר שניות ופרץ בצחוק רועם "את תגידי לי מה לעשות? את? שכל כולך רעדת בבכי שאפסיק להכאיב לך?"
את הסטירה המצלצלת שחטף הוא קיבל בהלם מוחלט. היד העדינה שלה סטרה לו בעוצמה כל כך חזקה שלרגע הממה אותו.
תומר תפס את ידה, וציווה עליה לכרוע ברך. הוא שכח שהוא כבר לא שולט אכזר, מוריאל בעטה לו בביצים בעיטה חזקה מאד תומר התקפל. "אתה לא נוגע בי בלי רשות, אתה תעשה מה שאני אגיד לך לעשות ושום מילה אתה לא תפצה מפיך העלוב, אל תשכח כאן אתה רק סמרטוט".
תומר הביט בה כלא מאמין, איך יכול להיות שמסאבית גמורה הפכה לשולטת ביד רמה.
"היום תלמד - לא נוגעים ברכושו של אחר" הביטה בו ברצינות תהומית.
מוריאל חגה מסביבו בתנועות מדודות וקצביות כאשר תופפת עם הקיין על כף ידה.
אז מה תומר, אתה חושב שיחסיי העבר יתנו לך נקודות בונוס הערב?
שאלה וחייכה
תומר השיב לה בבוז - "את לעולם לא תשלטי בי"
תומר חטף הצלפת קיין על כף ידו, הכאב היה גדול מידי.
"מה אמרת?"
וזה השיב: "אני מקווה שכן גברתי".
זה כבר יותר טוב חייכה לו חיוך רחב.
"ציפור קטנה לחשה לי, נגעת באורלי ללא רשות, למה?"
"אני לא צריך להסביר לך למה, אני רוצה אני עושה" התעצבן תומר.
היא עטה עליו מאחור, חיבקה אותו בחיבוק החניקה, ולחשה לו בארסיות לאוזן "זו ההזדמנות האחרונה שלך תפסיק להיות אידיוט"
בתגובה תומר תפס אותה בידיו התרומם מהכיסא וניסה להכניע אותה, היא חירמנה אותו והוא רצה לזיין. תומר השכיב אותה בברוטליות על השולחן מעך פניה כלפי מטה הרים את החצאית שלה וניסה למצוא את הכפתורים של המכנס שלו. מוריאל לא היתה בתפקיד הסאבית ולא מצא חן בעיניה שהוא ניסה לקחת לה את תפקיד השולטת היא חילצה את עצמה מהמלכודת של תומר, אחזה בשוט שהיה מונח על השולחן הסמוך והצליפה בתומר ללא אבחנה.
"על 4" היא פקדה עליו, "סמרטוט אנושי, אתה תתחיל בדרך הקשה" והצליפה בו 10 פעמים כשהכריחה אותו לספור יחד איתה.
"מה נושא השיעור?" שאלה בתקיפות, תומר השיב "לא נוגעים ברכושו של אחר" הוא הביט בה ולא זיהה את הנשלטת המתוקה שאהב כל כך להכאיב לה, הוא ראה מולו אישה עוצמתית שמקרינה אור חזק. תומר הרכין ראש בכניעה.
השיעור התנהל בפחד מצידו, הוא לא זיהה את העולמות האלו שהתגלו במוריאל.
הוא חטף סטירות, הצלפות ואף סומן ישבנו עם מקל הקיין.
תומר החל להישבר, הוא לא העז לבכות או לייבב הוא הבין שמוריאל מנצלת את זה כדי להכאיב לו יותר, אך רוחו החלה להראות סימני גסיסה ראשוניים.
כשנגמר הסשן מוריאל ניגשה אליו בעדינות, חיבקה אותו "ככה הכי טוב" אמרה לו. היא אספה אותו אליה כשראתה שהוא נשבר. החיבוק האמהי שלה עבורו היה באותם רגעים עולם שלם.
תומר שהיה חבול בגופו ובנשמתו הביט בה בהערצה, עיניהם נפגשו הוא חיפש את החום בעיניה והיא העניקה לו את זה באהבה גדולה. היא ליטפה את הסימנים שהשאירה על גופו, הוא חש בכאב הצורב.
היא חייכה לו ואמרה "החיבוק זה עולם שלם נכון?" והוא הנהן להסכמה.. "אל תשכח את זה כשתחזיר לי"..
תומר היה מבולבל לרגע והביט בה ארוכות, הדיסוננס המטורף הזה שקרה ברגעים אלו השאיר אותו מבולבל יותר.
הפעם להבדיל מפעמים אחרות, תומר חזר לחדרו ולא איבד את ההכרה.
השיעור החשוב שתומר עובר היה הכרחי להשאיר אותו ער.
הוא חזר לחדרו, נכנס להתקלח ובכה מכאב מגע המים בגופו, הוא הרגיש ריקני - תחושת השקט שהייתה בגופו הייתה עצומה והוא לא ידע להתמודד איתה. הוא חשב לעצמו כשהיה מתחת לזרם המים זה לא דומה לשום דבר אחר שהכרתי איך זה שאני מסוגל לקבל את הכניעה הזו?
הוא תהה בקול רם "מה קורה לי?"
המשך יבוא..
