רסיסי שליטה

המוח מתקלף.

שברירי.

מותש ועייף. מלהתנגד.

בבקשה ממך, עיצרי.

ערפל בעיניים.

צפצוף באוזניים, קורא "חדל!"

הכל מטושטש. אלוהים רק הפסיקי.

לנדנד מולי את הסנדל.

שנתיים אחורה. צו מילואים. מטווחים יום אחד. מגיעים בבוקר חוזרים בערב. מאשר הגעה.

יומיים לפני כן העומס בעבודה מכריע ואני מחליט לא להגיע וגם לא טורח להודיע לאחד המ"כים או הקצינים. כולה יום

אחד.. צה"ל ומדינת ישראל ישרדו אותו בלעדיי

12 בצהריים של יום המילואים, י', קצינת הקישור מתקשרת אלי. 

היא קצינה בקבע, צעירה ממני ב5-6 שנים, אבל רגילה לחלק פקודות לכפופים למרותה ביום יום.

היום, תודה לאל, ולו לכמה רגעים, אני כזה. בלי שלום, בלי פתיחת שיחה. "אפשר להבין למה בדיוק לא התייצבת היום?" והטון שלה.. אלוהים.. 

ידעתם שטון דיבור יכול להיות כל כך סקסי?

מ0 ל100 בשניה. בום. 

ואני שלפני רגע ישבתי במשרד ולא ראיתי צורך לטרוח לעדכן את צה"ל הגדול והנודניק במעשיי היום, ממלמל כמו ילדון נזוף בפני המנהלת 

משהו על כך שהתכוונתי להודיע. אמנם היא קצינת קישור, ואינה המפקדת שלי, אך ברגע זה הועברתי לטיפולה, והיא ממשיכה לשחק

לי במוח חסר ההגנה שלי. המוח הכ"כ פגיע בפני דומיננטיות נשית אמיתית: "אתה מבין שאני פותחת לך כרגע הליך נפקדות והמשמעות היא שתצטרך להישפט?"

בהן צדק, אילו הייתי יודע שהמשפט יהיה בפניה הייתי מנתק או עונה תשובה שתרגיז אותה כדי להפוך את זה לאישי מבחינתה, ולגרום לה ללכת לשם. שתסמן לה בעט אדום 

תחת שמי: "את הטמבל הזה אני הולכת לרמוס בכל דרך שיאפשרו לי" 

אני זוכר את עצמי שוקל את האפשרות, זוכר את הנוירונים

במוח שלי ממש מרצדים מרוב חשמל. וכבר כתב אלתרמן "לספרים רק את, החטא והשופטת"

אבל בעולמנו הדפוק קצינות קישור אינן משליכות את פקודיהן לבור האסורים. לכל היותר תהיה פה נזיפה ואזהרה להמשך. ומי שישפוט אותי יהיה בכלל המג"ד. 

ובשבילו לא אטריח את עצמי. אז אני מצטדק ומודה שטעיתי. היא מורה לי, ברגע מתוק אחרון, להתקשר עכשיו למ"פ ולסגור איתו את העסק. ושם זה נגמר. 

יותר מהצלפות, מכאב, מכפות רגליים ומכל דבר אחר.

קשר עין.

מילים באות למלא בצורה חסרה את מה שהעין לא הצליחה. מבט חטוף לחבר בסיטואציה קורעת שרק שניכם מבינים יהיה

מוצלח יותר מאלף מילים. גם מבט אוהב באמצע יום יכול למלא הרבה יותר מכל מחווה או נר מטופש.

וקשר עין בין שולטת לנשלט? כמה שזה חזק..

להסתכל לתוך עיניה. עיניים זהות לשלך. שניכם נולדתם, ינקתם, גדלתם, למדתם והתפתחתם. שניכם עברתם מסלול

חיים שלם עד לנקודה הזו בו אתה מביט לתוך עיניה ויודע עמוק בתוך הלב המוח והנפש, שאתה שייך לה. פשוט ככה

אתה גם יודע שהיא רואה כרגע את עיניך שגדלו, ראו, למדו והגיעו לאן שהגיעו ואתה כולך שייך לה. 

במבט קצר העיניים שלי ושלך מתחברות. ושנינו יודעים כמה אין שיוויון בינינו. כמה אני כפוף לרצונותייך ולמאווייך. כמה אני 

ומי שאני הן כלי ורכוש בידייך. איזו השפלה מושלמת יש ברגע כזה. וכמה עוצמה יש במי שלוקחת אותו.

כל מעשה אקט מילה ושירות שיבואו אחר כך רק ישלימו את החוסר שנוצר מרגעים בהם העיניים שלנו לא מביטות אחד בשניה.

עבור העולם הן פריט לבוש. לעיתים הן גם פריט אופנה.

מה יש בהן שמערער אותי ככה. נעליים של אשה. מונחות בפינת החדר, ימין לצד שמאל. 

כמו כס מלכות המסמן ממרומי הרצפה כמה אני נמוך. מהי התקרה שלי ולאן אני שואף. 

מה במראה הזה של זוג מנעלים מטלטל ככה?

אולי זו הבסיסיות.

לפני כל קול סמכותי. טרם אכוף לכרוע לכף רגלה. וקודם שתפקוד פקודתך את תודעתי - הן היו שם. דוממות, נושאות את זכרון

יומך וזיעתך. גבוהות ממני כל כך עד שכמעט ואיני מסוגל לראות את סוליותיהן על אף שבעולם המדומיין (זה שרואים בעיניים) אני גבוה ממך לפחות בראש.

דוממות. גבוהות. נושאות את האלילה שתפסע בהן. גורסות את האדמה תחתיהן לאפר ועפר. עפר.

כי מעפר באתי ולעפר רגלייך אשוב