רסיסי שליטה

שקט. דממה של פרידה. דמדומים של אהבה שהיתה.

שתי נשמות שנגעו אחת בשניה. כמו לשון חשופה על ברזל רותח. נפש נגעה בנפש, ונותרה רק צריבה. ותאי רגש שמתו. טוב שמתו, כדי שהכוויה לא תמשיך לכאוב לעד. ואולי היא תמשיך.

מדי פעם עוד זכרון מפלח ודוקר. ועוד ריח. עוד תמונה משפט וצחוק שהיו שלנו פעם ועכשיו הם של אדם אחר. של מי שהייתי ומי שהיית כשאהבנו, אבל הם כבר אינם. נשארנו רק אני ואת.

האדם ההוא שהיה שלך ואהב אותך מוכר לי. הוא דמה לי במראה במחשבה ובדיבור. הוא לא אני, אבל הוא כל כך דומה וקרוב שלעיתים נדמה לי שאנו אותו אדם.

גם אותך כשהיית שלי, הכרתי. הכרתי יותר מהכל.

אבל אותך, כשאני לא שלך ואת לא שלי? את זו כבר אינני מכיר. היא זר שנראה כמוך, צל מטושטש מצורה שהיתה פעם חלק ממני. 

מי את?

בשביל להשיג יופי מטלטל וללכוד פריים מדהים בעדשה, יש כאלה שצוללים או מטפסים על הרים. או רובצים שעות מול שיח כדי להמתין לאיזו לטאה נדירה או טיפת מים בתאורה מסוימת.

אפשר לטוס לאלפים או למזרח אסיה או לאן שלא יהיה בעולם ולחזור עם תמונות שאי אפשר להוריד מהן את העיניים.

או שאפשר, אצל בני אדם מסוימים*, להוריד נעליים ולצלם את כף הרגל של עצמך. 

הרבה פחות יקר. הרבה פחות זמן ומאמץ. הרבה יותר יפה. הרבה יותר אלוהי.

*בהשראת בלוגים של זוג חברות כלוב מסוימות

ולפעמים ישנן עונות.

את מכניסה את הקוצים, נחה על כתף.

מקיף אותך בשתי זרועות.

ראשך הניחי ותני, לשיערך שיתלטף.

ובתוכי הפחד המתוק אל מול דמותך.

מתכרבל בהנאה כי במהרה - 

תקומי ותשובי אל ביתך. 

אל כוחך אל עוצמתך. ואל השוט והשררה.

את לא רואה?

ודאי שיש לי קולר!

הוא תופס אותי חזק

רק לא על הצוואר

פיזית הוא עלייך, תמיד

איפה? אצלך!

הקולר שלי הוא הצמיד

שאת עונדת לרגלך

לגרום למישהו מהמשרד להכין לי קפה זה אפשרי. אצטרך סיטואציה מתאימה וקצת נימוס.

מה לגבי לסדר לי את המשרד? לסחוב לי את התיק במדרגות בדרך הביתה? אפס סיכוי. 

ואני?

הזמן הפנוי שלי יקר לי. יש לי כבוד עצמי. גם אגו לא חסר. אני אדם בוגר. אני לא אסחב לאף אחד ואף אחת את התיק ולא אלך לקפיטריה למטה להביא לה בקבוק של מינרליים. ולא אעשה עבורה קניות אחרי העבודה

רק שלפני שעה נכנסתי למשרד של ל' וליד הכסא נחו זוג הנעליים שלה. הפסיכופטית הזו אוהבת להסתובב יחפה במשרד מדי פעם.

לא הרחתי אותן. לא נגעתי בהן. בקושי העזתי להסתכל לעברן. פשוט ראיתי אותן מונחות שם, דוממות. 
שחורות, דהויות, עקב נמוך. 

מרגע זה והלאה, אם ל' רק היתה רוצה, הייתי שפוט שלה. הזמן החופשי שלי היה לרשותה.

אבל היא לא יודעת. ולכן היא עדיין מחייכת אלי במטבחון ואומרת "בוקר טוב ניר" ומתנהגת אלי כמו אל אדם חופשי. 

בסך הכל זוג נעליים. כמה קל לשבור אותי. 

שבהם היינו יושבים צוחקים ומדברים, שותים, אוכלים, כמו שני חברים טובים. 

היא היתה קוראת לי בשם ולא מדברת בפקודות, אני לא קראתי לה "גבירתי" ואני לא מבקש את רשות הדיבור. כמו שני חברים.

אבל שנינו ידענו שלפני שבוע באתי במיוחד למרות שהייתי עייף כי לא היה לה חשק לנהוג, ושנינו יודעים ששלשום היא החליטה שאצחצח את נעליה

ושנינו יודעים שמחר כשהיא תחזור מהעבודה, אם יתחשק לה מסאז' ברגליים היא רק תשכב על הספה ותקליט פקודה קולית בוואטסאפ. אפילו להוריד נעליים היא לא תצטרך.

גם בשביל קפה מלמטה היא לא תצטרך לקום.


אבל עכשיו, אנחנו משוחררים. לא מרגישים צורך להבהיר מי למעלה, מי למטה, מי ברשות מי. זה מספיק ברור.
ודווקא הרגע השיוויוני הזה, כשמתרחש, הוא הרגע ששליטה מתחילה להריח מאותנטיות 

זה רק הפרש גובה. ולשתוק.

את עסוקה בשלך. אני בשלי. אבל אני על הרצפה

לרגלייך. 

לפעמים זה מספיק ולא צריך להוסיף מילים או מגע שיבהירו מי מבינינו למעלה ומי למטה. 

יוצא לי לעשות מדי פעם התקנות מסוימות בשביל החבר'ה מהמשרד שלי

כשמישהו צריך להתקין משהו זה עובר דרכי. כשיש לי זמן אני מבצע. לפי הסדר. מי שפנה ראשון יקבל ראשון

לפעמים אני מרמה. יש אצלנו מישהי בחברה, ש' קוראים לה. היא לא יודעת שכשהיא מבקשת שאבצע התקנה למשהו שהיא צריכה אני עוזב הכל ומבצע. גם כשיש לפניה אחרים. גם כשיש דברים דחופים יותר לעשות. אם זה לפני ארוחת צהריים או כשעמדתי להכין לעצמי קפה אני בכלל נהנה לעכב את זה בשבילה. 

היא מבקשת ולא יודעת שהיא פוקדת.

אני נהנה מהשירות הקטן הזה. היא נהנית. 

ווין-ווין

1. שולטות שמסוגלות לכלוא במילים ולכתוב מדויק על שליטה נשית מהצד שלהן

צמיד רגל, בושם נשי, נעלי סירה, עקבים, איפור, שמלות, רגל על רגל, קול נשי, קימורי הגוף, לק, ידיים נשיות, כף רגל.

כל אלה עלייך, גם חלק מהם, מורידים אותי על ארבע, בכוח שאי אפשר להתנגד לו. 

הופכים אותי לשפוט שלך. לכלי בידייך. לרכוש. לנתון תחת מרותך. לשלך. עשי בי כטוב בעינייך.


אין לי בעיה עם זה. אני מכיר במציאות. אני שייך למין החלש