רסיסי שליטה

אני חושב שאחד הדברים הכי יפים בשליטה, הוא היופי והמשיכה שקיימים באקט שהוא, ובכן, אפילו לא אקט. ובדברים שלא רק שאחרים לא יראו כמיניים, אלא לא יראו אפילו כ"דברים".

למשל, להיות ליד מישהי בהפרש גובה. אין פה כלום! אין פה מגע, אין גוף חשוף, אין דיבור, אין פה בהכרח אנרגיה כלשהי שהושקעה בינינו, נאדה. 

יש אנשים שמתעוררים מציצים, מתחת, מנשיקות, מכפות רגליים(אהלן), ממסאז' ארוטי, משפתיים חושניות או מעיניים סקסיות(אהלן שוב).

אבל כמה זה יפה להתגרות מהמיקום שלי ושלה? בלי שניגע אחד בשני. בלי שנראה חלקים מהגוף אחד של השני.

ואני לא מגזים - כמה מכן היו פוסלות מראש בן זוג נמוך מהן בהרבה? כמה מכם היו פוסלים בת זוג גבוהה מהם בהרבה?

כמה שונה להתעטף על ידי או לעטוף בחיבוק  מישהו מלמעלה, לעומת אותו האקט מלמטה? פנים אל מול פנים לעומת אחד אחרי השני?

הפוזיציה חשובה תמיד. פשוט לא תמיד שמים לב עד כמה.

זכרון חטוף:

מסיבת יום הולדת למישהי בעבודה הקודמת שלי. כולם מגיעים לחדר שלה לעוגה וכמה ברכות, כל הכסאות תפוסים, אני מוצא איזו שידת מגירות נמוכה ומתיישב. אחת העובדות, לא מישהי שהיתה בינינו איזשהי אינטרקציה מיוחדת או משיכה חריגה, מתיישבת על השולחן שליד השידה. השולחן הרבה יותר גבוה מהשידה.. אנחנו יושבים אחד ליד השניה, אבל היא גבוהה ואני פתאום מאד נמוך ובקושי לרגליה. ובום.

"לרגליה". מילה כל כך מתגלגלת ויפה. ואני לא שם לב לסבב הברכות להיא עם העוגה, כי פתאום גיליתי כמה נ' מושכת.

טוב נו, לא אשמתי, עד עכשיו היא היתה תקועה לי בגובה העיניים.

יש לי כל מיני גבולות. יותר מלנשלט הממוצע.

פעם, עד גיל די מכובד (27-28 כזה) חשבתי שגבולות נוצקו מברזל עוד כשנולדנו. ויישארו שם גם אחרי שנבלה בעפר.

ידעתי מה אני אוהב ומה לא. והיה איזה דבר אחד מסוים שלא. 

ואז פגשתי את ל'. גם אותה פגשתי לזמן קצר ובצורה מוגבלת. לא תמיד הייתי דתלש, פעם זה היה ללא הלשעבר, ולא תמיד השלמתי עם הנטייה הזו להישלט. אז הכל היה קצר טווח אצלי.

אבל היינו בקשר חודש (חודש!!!! שלם!!! 30 פעמים שיש חושך ואז אור!! הייתי צריך לרוץ מרתון עם כזו התמדה). 

ואחרי שבועיים, ברגע סתמי, כשישבנו ושתינו יחד קפה פושר ומגעיל שהבאתי מלמטה ודברנו, וכבר היתה בינינו היררכיה, ועדים השמיים ועדה הארץ כמה מושכת היתה היא והאישיות שלה, פתאום הסתכלתי עליה והבנתי -

גבול הוא לא חומה. הוא שדה מוקשים. 

אם תכיר אותו ואת עצמך ותדע לאן ואיך ללכת תוכל לעבור אותו בלי שום סיכון. רק אל תרוץ עליו כמו עז עיוורת רק כדי להגיד שחצית אותו כי אתה עלול להתפוצץ לרסיסים.

סוף הסיפור פחות חשוב, אבל מתישהו שיתפתי אותה שהדבר ההוא שלא רציתי, עכשיו מבחינתי הוא אפשרי. לכשתרצי. 

היא לא רצתה באותו רגע, סתם לא היה לה כוח. אבל אמרה שזה יקרה. בסוף הקשר בינינו התמוסס לו ונפרדנו בידידות ובחברות ובנשיקה על גב ידה המפוארת.

את הגבול ההוא לא חציתי איתה אמנם. ולמעשה לא עם אף אחת אחרת מאז. אבל למדתי מהמפגש איתה את אחד השיעורים הכי מוצלחים על שליטה.

נשאלתי לא מזמן על ידי מישהי פה: "מה בעצם מושך אותך בלהקשר?"

וזו שאלה טובה.

כי נניח משיכה לכף רגל קל להסביר. זה פאקינג איבר מושלם. ואם האישיות של בעלת הרגל היא עמוקה ומעניינת זה בכלל פאקינג מושלם (אוצר המילים שלי נדפק זמנית). והאלמנטים של הסגידה בזה ברורים. 

היאבקות.. פטיש עצום.. זה הפטיש הכי קל להסבר בעיניי. הלאה..

להיות נהג (לא סנג'ר אגב, נהג. יש הבדל גדול מאד) זה גם מובן. אני מקדיש זמן, אנרגיה ואמצעים כדי לשרת. נטו לשרת. יושבים יחד באוטו כמו שני חברים. מדברים, משוחחים, אבל יודעים שאני התייצבתי כי היא רצתה ואני פה כדי שלה יהיה נוח. הלאה.

נעליים, סטירות, יריקות, כפות ידיים, לכל הדברים האלה אפשר לתת הסבר.

אבל מה לגבי קשירה? לא קשירה בשביל הצלפות. קשירה. על מוט מהתקרה, על הרצפה, מה הקטע?

אז קודם כל ברמה הטכנית. יש משהו מאד בוער וסקסי ודומיננטי ובוער וסקסי בניגוד שבין הרכות המתוקה הזו, כשהקושרת מרפרפת על הזרוע שלך בעדינות ודיוק, ובין הכוח והעוצמה החותכים כשהיא פתאום מהדקת את הקשר, מושכת איזו לולאה נסתרת, מורידה עוד כמה אחוזים מחופש התנועה שלך, ועוברת הלאה.

אבל יותר מזה: אתה נמצא שם, בידיה. הבטחון שלך, הבריאות שלך, מופקדים בידיה. עם כל משיכת חבל והידוק לולאה אתה יודע שהיא דואגת לא להזיק לך, ובו זמנית מגבילה אותך עוד. סוגרת אותך. נועלת את הרצון שלך לרצונה.

אוסרת עליך עוד חופש, ובו זמנית מתירה אותך מהשליטה על עצמך. משחררת אותך לחופשי על ידי שלילת החופש שלך לזוז.

עד לרגע שאתה שלה לגמרי, אסור לגמרי. סומך עליה לחלוטין. מה שיקרה מכאן ואילך הוא שלה.

בניגוד לאקטים אחרים, פה אתה רק קיים. היא נעה סביבך, מזיזה אותך, מלטפת ברוך או מושכת בחוזקה. שורטת קלות או מסתכלת לך בעיניים. לך נשאר רק לקבל את מה שתתן. את מה שהיא תתיר ואת מה שהיא תאסור.

ידעתם, בוודאי, אם יצא לכם לשים לב, שהמילים "אסור" ו "מותר" שנוהגות להופיע בהקשרים של חוק ודת, הן מטאפורות לקשירה. 

אפשר לאסור מישהו בחבלים. ואפשר להתיר* את קשריו. 

וזו שעוקדת ופורמת, מגבילה ומשחררת, זו שמחליטה בלעדית מה לסגור ומה לפתוח, מה לאסור ומה להתיר. היא בתפקיד האלוהים עכשיו. 

ואתה הכי קרוב אליו שאפשר.

*חבלים, אגב, מופיעים בתנ"ך (וכמילה בעברית) גם בשם "יתרים".  חפשו בסיפורי שמשון בספר שופטים.

גם אם אכתוב עשרות שירים, ומאה פוסטים.

גם אם אעמיס מילים ואחפש מטאפורות, דימויים ומשלים ומה לא.

גם אם אחרוז חרוזים, ואמדוד משקלים.
וגם אם אכתוב זורם, ומשוחרר מכבלים.

באיזו דרך שלא אבחר תדעו דבר אחד:              אתן(חלקכן לפחות), אף על פי שאתן נעלות ונערצות, ואף על פי שעפר אני לרגליכן בחיי, קל וחומר במיטתי..

עדיין - 

לא תוכלו להבין לעולם, את היופי המנטלי שאני רואה, את תחושת השלמות והרגשת הרוגע של המוח והנפש.. ואת ההרמוניה הזו שאני מרגיש בכל תא ותא בגוף.

כשאחת כמוך, כשאת, שולטת, דומית (אמיתית), מניחה עלי את רגלייך בספונטנית וכשמתחשק לך.

אין דרך שתבינו. אין דרך להסביר.
תכל'ס, עצוב בשבילכן קצת*

*קצת, פה ובכותרת, פרובוקטיביות מכוונת והתפייטות על תחושה ספציפית שלי. אם זה מובן כתפיסה של שליטה כמשהו חד צדדי אז, ובכן, זה לא העניין. לא פה ולא בכלל

גיל 19. רגילה ראשונה בשירות קרבי. תכל'ס ילד.

הייתי אז אולטרא דתי. שלא הבין ולא ידע מה זו המשיכה הזו לחטא הזה שמשתוללת בו. המשיכה  לסגוד, להעריץ, לשרת, להיות נכאב. מה נדפק בי?

אבל מצאתי, למרבה ההלם, איזה אתר עם נשים שעושות את האופל המפחיד והמגעיל הזה תמורת כסף.

מי ידע אז מה זה בדס"מ, גבולות, חיבור, הדדיות.. 

איפה.. מבחינתי העולם הזה התחיל ונגמר בהיא מהאתר המאופרת בהגזמה שמצטלמת עם שוט.

לקח לי המון זמן להעז להתקשר. בסוף העזתי וקבענו. אני אפילו זוכר משום מה שזה היה ליום שני.

נסעתי, שני אוטובוסים, עם משכורת חודשית של חייל בכיס במזומן. כבר בדרך התחרטתי, הלב דפק כל כך חזק שלא נשאר מקום לשום דבר אחר. זוכר שחיפשתי בנסיעה להסתכל על מגפיים של מישהי כדי להחזיר את המשיכה הזו. לא עזר.

דופק על הדלת. התפוצצות כזו של ציפייה, פחד, תחושת חטא, גועל וכמיהה, יחד עם רצון לעוף ולהיות שם בו זמנית לא זכורה לי מעולם.

היא פתחה. דרשה מיד את הכסף. אני זוכר שממש התאמצתי לא לרעוד כשהגשתי לה אותו. רציתי באותו רגע כבר לעוף משם לקיבינימאט. 

חבל שלא עפתי. 

היא שאלה מה הגבולות שלי. בחיי שלא הבנתי מה אני אמור להגיד. אמרתי לה שאין לי 🤣🤣🤣🤣

קשה לי להסביר כמה זה מצחיק למי שלא מכיר אותי או הכיר אותי אז.. בכל אופן, הגבולות שלי באותו רגע היו כל דבר חוץ מלנשום ולעוף משם.

תראו, כמי שגילה את העולם הזה בצורה איטית ועקיפה וממש לא עם הנשים הנכונות, הלכתי לכמה מלכות בתשלום בשנים שלאחר מכן, אחרי השחרור מצה"ל. זה היה העולם הזה מבחינתי. לא ידעתי שזה יכול להיות הדדי, מוסכם, לא מישהי שתקח ממני כסף כדי שאגיד לה מה לעשות ונדמיין יחד שהיא שולטת בי. בחיי.. עוד הייתי בכלל בהלם שאני לא היחיד בעולם שנמשך לזה.

חלק מהמלכות היו בסדר אגב. היו אפילו שתיים יוצאות דופן לטובה ששמרתי אתן על קשר תקופה.

אבל רוב המלכות בתשלום לא היו נהדרות, אם נתבטא בעדינות ובאנדרסטייטמנט קלים. לא מאשים, זה לא מה שחיפשתי ולא מה שהן נתנו. 

אבל כן היתה לרובן הרגישות להבחין, מתי זה שמולן יודע מה הוא רוצה. ומתי לא. ועם קצת רצון ורגישות אפשר ליצור בכל זאת משהו אפילו בשעה בתשלום. ובואו, הייתי בשלב בחיים שבו הייתי מתחרמן מלראות בקבוק לק פתוח. לא נדרש מהן הרבה.

לה, לזו הראשונה שבדיוק נכנסתי לסטודיו שלה, לא היתה רגישות כזו. אולי מה שהיא ראתה בי מצא חן בעיניה. אולי היתה חרמנית. אין לי מושג. היא התחילה אגרסיבי מאד מהרגע הראשון.

היתה מילת בטחון. אבל חשבתי שאני אצא דביל אם אשתמש בה. אז זרמתי. קפוא, אבל זרמתי. בכל זאת בדיוק סיימתי טירונות. אז אני אשבר כי לא נוח ומתחשק לי לסיים? גם חשבתי שהיא תקלוט את חוסר הנוחות.

לא קלטה. וגם רצתה לעבור לדברים שהיו בשבילי הארד-קור באמת. היא הודיעה לי שמתחשק לה לעשות כך וכך. ואני זוכר את המוח שלי נקרע בין החשש לעצור ולצאת סמרטוט, לבין זה שברור לי שפשוט אין מצב בעולם שהיא עושה לי את זה. 

פה כבר אמרתי לה: "אני לא חושב שאני רוצה". אחרי דקה היא אמרה שוב שנראה לה שזה מה שנעשה. אמרתי לה שוב שלא. 

ואז היא אמרה שמתחשק לה לקשור אותי. אני רציתי להעביר זמן ולעוף כבר(כמה לוקח לשעה אחת לעבור??) אז נקשרתי לצלב על הקיר ונסתם לי הפה באיזה אובייקט לא ברור שבחיים לא ראיתי לפני כן.

האם ידעתי שזה עומד לקרות כשאהיה קשור? כנראה שכן. האם זה הגיוני שעדיין התפדחתי לסרב והסכמתי להיקשר? לא.

ואז, כשאני קשור לצלב ועם פה סתום היא הודיעה לי שהיא תעשה מה שהיא רוצה ושאפסיק לפחד כי יהיה לי כיף.

טוב, מפה זה לא הדרדר עוד. יכלתי די בקלות לשחרר חלקית את אחת הידיים ולתת קצת חופש תנועה לגוף, זה הספיק לי כדי למנוע ממנה פיזית להמשיך. את הרמז הזה היא הבינה. מסתבר גם שבלקשור היא היתה גרועה.

לא זוכר בדיוק את ההמשך. היא די התעצבנה או נעלבה לדעתי. אולי אמרה לי ללכת. או שגם ככה הסתיים הזמן.

מהר מאד שכחתי מזה. זו לא היתה איזו טראומה* גדולה ולא מנע ממני בהמשך לחזור למלכות. זו כן היתה חרא של חוויה ראשונה להזכר בה מדי פעם. 

(יש גם צד חיובי. עם רף כזה להתחלה גם אם הבאה בתור היתה צועקת באמצע הסשן "הפתעה!!"  ואחותי הגדולה וסבתא שלי היו קופצות מהחדר ליד, עדיין זה היה סשן יותר מוצלח מההוא)

כן נשאר דבר אחד: מאד קשה לי להסכים להיקשר  ולהגיע לחוסר אונים כשאני לא ממש ממש סומך על הפרטנרית. כנ"ל לגבי לשחק עם גבולות ולשבור אותם. אני גם מחפש להבין מה האישיות של מי שאני מוסר לה את השליטה עלי. אפילו, אלוהים ישמור, מעדיף לדבר ולהפגש אתה לסתם שיחה לפני שהיא נותנת לי פקודות ורואה בי משרת פרטי. 

האם זה קשור לחוויה ההיא? אולי, לא יודע. הקטע של הקשירות כנראה כן (ותודה לאל מצאתי בעבר פרטנרית שקשרה לי את הצורה בשביל לגלות כמה זה אדיר). השאר אולי סתם קשור להיותי דתל"ש. מי יודע

*כן בכותרת קראתי לזה טראומה. לגיטימי למכור גם את הנשמה בשביל כותרת טובה אז בטח שלהגזים קצת 

ישנן שעות.

שהשליטה שלך כה ממלאת אותן.

והרצון לשרת מאיים להתבקע.

את תפקדי או תבקשי משהו קטן.

ולא תדעי שזרקת קרש לאדם טובע.

כשאתה נשלט אתה נתקל בטיזינג ובפורנו כל הזמן

ואתה צריך לזכור להמשיך בחייך כרגיל ולא להתקע על זה. כי זה לא פורנו, ואף אחת לא עושה לך טיזינג (מהסוג הזה) כרגע

פרסומות לנעלי נשים, יוגה (לא רק שהן תמיד יחפות, גם הקשת שלהם בכף הרגל תמיד מסותתת ומגולפת כל כך שם)

נשים במשרד שמשחקות עם הנעל, נשים במשרד שמדברות בטון פוקד בצחוק, לנסוע לפגישה אצל לקוח ולראות את הבוסית הצעירה שם מנהלת את המקום כמו קצינה באימון מתקדם קרבי.

עוצרים, נושמים עמוק, שותים קפה ומתנהגים כאילו הכל רגיל

תנו לעבוד סעמק

כפתורים.

לא אלה שבחולצה. אלה שבמוח כמובן.

הנסתרים.

כי הגלויים כתובים פה שחור על גבי לבן.

כשתמצאי תלחצי!

חזק!! (סליחה.. רק אם תרצי)

ואז נדע, בלי מילים ורעש מיותר.

אני שייך לך.

ולא תצטרכי אז שום קולר.

בהמשך לבלוג הקודם

יש כמה דברים שהם לפעמים סקסיים לפעמים פחות. הם לא דברים שאפשר לשים לב אליהם מיד, אבל כששמים לב הם טרן-און רציני (חשבתם פעם על דו המשמעות שבביטוי "טרן-און" לגבר? לא משנה) לא תמיד הם כאלה, לא אצל כולן, אבל כשהם יושבים על האשה הנכונה עם האופי הנכון הם מפרקים אותי מרוב שהם סקסיים.

הם מורידים על הברכיים, מורחים אותי על ארבע, טוחנים את כוח ההתנגדות והאגו לאבק, ממיסים את המוח שלי ל.. קיצר הבנתם

ואלה שמות:

1. כפות ידיים יפות

2. קול סקסי (לא בהכרח שווה לקול יפה. אבל יש קורלציה מסוימת)

3. קולות לעיסה וקולות מהפה (הדוחים האלה שעושים כשאוכלים או עם הלשון. כן זה מגעיל אל תעשו את זה ליד אנשים. אבל על בת האדם הנכונה זה מתהפך לפטיש אכזרי)

4. נעליים שמונחות ריקות במקום בולט.

5. צמיד רגל.

6. עצם בריח מחוטבת. נשבע לכם!

7. פקודות טבעיות עם הידיים. כשזה אמיתי. כמו לסמן לי איפה לשבת בטפיחה על הכורסא/ספה וכו'

8. מכות מילוליות מתחת לחגורה. בכללי שנינות וחדות זה דבר סקסי מאד

יש עוד אבל נסתפק באלו

פטיש לשליטה

בתוכו פטיש להיאבקות

בתוכו פטיש לפוזיציה אחת מושלמת, מלאה, כזו שממלאת את הכל בשליטה. אני, את, עליונות  ונחיתות. וזהו.

אני יכול לכתוב שירים ומאמרים על הריתוק הזה. על מה שיש בו. על המרותק שמוכרח להביט בעיני המרתקת. על הידיים החופשיות של המרתקת לסטור, לגעת, לשרוט. על הפה שחופשי לירוק

על הירכיים שסוגרות כל שביב חירות של מי שלמטה. 

על חוסר האונים ההשפלה והכפייה שבמצב. על העוצמה שמונחת על גופו של המרותק. על גופו של המרותק המהווה לא יותר ממצע לישבנו של המרתק. 

אפשר להעביר יום שלם במצב הזה אילו היה אפשר והיתה מי.

רק בעיה אחת יש. השלמות הזו הופכת לשלמות כשזה קורה בכוח. בהסכמה, אבל בכוח. ומה לעשות שנשים שגם אוהבות היאבקות וגם תכנענה אותי ללא הצגות מצידי הן דבר שקשה ונדיר למצוא. 

מתגברים על זה אם השולטת בקטע. נותנים יתרון או קשירה חלקית. זה נשאר עצום.

אבל היתה אחת, מתאבקת מקצועית מחו"ל שביקרה פה, ואני עוד אבקר חזרה, היחידה שכפתה עלי את הפוזיציה השמיימית הזו ללא שום עזרה. 

רגע כל כך טהור של שליטה. מסתבר שיש כאלה גם בסשנים בתשלום

אילוסטרציה

*כן, אומרים בכלל מטריושקה