גיל 19. רגילה ראשונה בשירות קרבי. תכל'ס ילד.
הייתי אז אולטרא דתי. שלא הבין ולא ידע מה זו המשיכה הזו לחטא הזה שמשתוללת בו. המשיכה לסגוד, להעריץ, לשרת, להיות נכאב. מה נדפק בי?
אבל מצאתי, למרבה ההלם, איזה אתר עם נשים שעושות את האופל המפחיד והמגעיל הזה תמורת כסף.
מי ידע אז מה זה בדס"מ, גבולות, חיבור, הדדיות..
איפה.. מבחינתי העולם הזה התחיל ונגמר בהיא מהאתר המאופרת בהגזמה שמצטלמת עם שוט.
לקח לי המון זמן להעז להתקשר. בסוף העזתי וקבענו. אני אפילו זוכר משום מה שזה היה ליום שני.
נסעתי, שני אוטובוסים, עם משכורת חודשית של חייל בכיס במזומן. כבר בדרך התחרטתי, הלב דפק כל כך חזק שלא נשאר מקום לשום דבר אחר. זוכר שחיפשתי בנסיעה להסתכל על מגפיים של מישהי כדי להחזיר את המשיכה הזו. לא עזר.
דופק על הדלת. התפוצצות כזו של ציפייה, פחד, תחושת חטא, גועל וכמיהה, יחד עם רצון לעוף ולהיות שם בו זמנית לא זכורה לי מעולם.
היא פתחה. דרשה מיד את הכסף. אני זוכר שממש התאמצתי לא לרעוד כשהגשתי לה אותו. רציתי באותו רגע כבר לעוף משם לקיבינימאט.
חבל שלא עפתי.
היא שאלה מה הגבולות שלי. בחיי שלא הבנתי מה אני אמור להגיד. אמרתי לה שאין לי 🤣🤣🤣🤣
קשה לי להסביר כמה זה מצחיק למי שלא מכיר אותי או הכיר אותי אז.. בכל אופן, הגבולות שלי באותו רגע היו כל דבר חוץ מלנשום ולעוף משם.
תראו, כמי שגילה את העולם הזה בצורה איטית ועקיפה וממש לא עם הנשים הנכונות, הלכתי לכמה מלכות בתשלום בשנים שלאחר מכן, אחרי השחרור מצה"ל. זה היה העולם הזה מבחינתי. לא ידעתי שזה יכול להיות הדדי, מוסכם, לא מישהי שתקח ממני כסף כדי שאגיד לה מה לעשות ונדמיין יחד שהיא שולטת בי. בחיי.. עוד הייתי בכלל בהלם שאני לא היחיד בעולם שנמשך לזה.
חלק מהמלכות היו בסדר אגב. היו אפילו שתיים יוצאות דופן לטובה ששמרתי אתן על קשר תקופה.
אבל רוב המלכות בתשלום לא היו נהדרות, אם נתבטא בעדינות ובאנדרסטייטמנט קלים. לא מאשים, זה לא מה שחיפשתי ולא מה שהן נתנו.
אבל כן היתה לרובן הרגישות להבחין, מתי זה שמולן יודע מה הוא רוצה. ומתי לא. ועם קצת רצון ורגישות אפשר ליצור בכל זאת משהו אפילו בשעה בתשלום. ובואו, הייתי בשלב בחיים שבו הייתי מתחרמן מלראות בקבוק לק פתוח. לא נדרש מהן הרבה.
לה, לזו הראשונה שבדיוק נכנסתי לסטודיו שלה, לא היתה רגישות כזו. אולי מה שהיא ראתה בי מצא חן בעיניה. אולי היתה חרמנית. אין לי מושג. היא התחילה אגרסיבי מאד מהרגע הראשון.
היתה מילת בטחון. אבל חשבתי שאני אצא דביל אם אשתמש בה. אז זרמתי. קפוא, אבל זרמתי. בכל זאת בדיוק סיימתי טירונות. אז אני אשבר כי לא נוח ומתחשק לי לסיים? גם חשבתי שהיא תקלוט את חוסר הנוחות.
לא קלטה. וגם רצתה לעבור לדברים שהיו בשבילי הארד-קור באמת. היא הודיעה לי שמתחשק לה לעשות כך וכך. ואני זוכר את המוח שלי נקרע בין החשש לעצור ולצאת סמרטוט, לבין זה שברור לי שפשוט אין מצב בעולם שהיא עושה לי את זה.
פה כבר אמרתי לה: "אני לא חושב שאני רוצה". אחרי דקה היא אמרה שוב שנראה לה שזה מה שנעשה. אמרתי לה שוב שלא.
ואז היא אמרה שמתחשק לה לקשור אותי. אני רציתי להעביר זמן ולעוף כבר(כמה לוקח לשעה אחת לעבור??) אז נקשרתי לצלב על הקיר ונסתם לי הפה באיזה אובייקט לא ברור שבחיים לא ראיתי לפני כן.
האם ידעתי שזה עומד לקרות כשאהיה קשור? כנראה שכן. האם זה הגיוני שעדיין התפדחתי לסרב והסכמתי להיקשר? לא.
ואז, כשאני קשור לצלב ועם פה סתום היא הודיעה לי שהיא תעשה מה שהיא רוצה ושאפסיק לפחד כי יהיה לי כיף.
טוב, מפה זה לא הדרדר עוד. יכלתי די בקלות לשחרר חלקית את אחת הידיים ולתת קצת חופש תנועה לגוף, זה הספיק לי כדי למנוע ממנה פיזית להמשיך. את הרמז הזה היא הבינה. מסתבר גם שבלקשור היא היתה גרועה.
לא זוכר בדיוק את ההמשך. היא די התעצבנה או נעלבה לדעתי. אולי אמרה לי ללכת. או שגם ככה הסתיים הזמן.
מהר מאד שכחתי מזה. זו לא היתה איזו טראומה* גדולה ולא מנע ממני בהמשך לחזור למלכות. זו כן היתה חרא של חוויה ראשונה להזכר בה מדי פעם.
(יש גם צד חיובי. עם רף כזה להתחלה גם אם הבאה בתור היתה צועקת באמצע הסשן "הפתעה!!" ואחותי הגדולה וסבתא שלי היו קופצות מהחדר ליד, עדיין זה היה סשן יותר מוצלח מההוא)
כן נשאר דבר אחד: מאד קשה לי להסכים להיקשר ולהגיע לחוסר אונים כשאני לא ממש ממש סומך על הפרטנרית. כנ"ל לגבי לשחק עם גבולות ולשבור אותם. אני גם מחפש להבין מה האישיות של מי שאני מוסר לה את השליטה עלי. אפילו, אלוהים ישמור, מעדיף לדבר ולהפגש אתה לסתם שיחה לפני שהיא נותנת לי פקודות ורואה בי משרת פרטי.
האם זה קשור לחוויה ההיא? אולי, לא יודע. הקטע של הקשירות כנראה כן (ותודה לאל מצאתי בעבר פרטנרית שקשרה לי את הצורה בשביל לגלות כמה זה אדיר). השאר אולי סתם קשור להיותי דתל"ש. מי יודע
*כן בכותרת קראתי לזה טראומה. לגיטימי למכור גם את הנשמה בשביל כותרת טובה אז בטח שלהגזים קצת
