יש לי כל מיני גבולות. יותר מלנשלט הממוצע.
פעם, עד גיל די מכובד (27-28 כזה) חשבתי שגבולות נוצקו מברזל עוד כשנולדנו. ויישארו שם גם אחרי שנבלה בעפר.
ידעתי מה אני אוהב ומה לא. והיה איזה דבר אחד מסוים שלא.
ואז פגשתי את ל'. גם אותה פגשתי לזמן קצר ובצורה מוגבלת. לא תמיד הייתי דתלש, פעם זה היה ללא הלשעבר, ולא תמיד השלמתי עם הנטייה הזו להישלט. אז הכל היה קצר טווח אצלי.
אבל היינו בקשר חודש (חודש!!!! שלם!!! 30 פעמים שיש חושך ואז אור!! הייתי צריך לרוץ מרתון עם כזו התמדה).
ואחרי שבועיים, ברגע סתמי, כשישבנו ושתינו יחד קפה פושר ומגעיל שהבאתי מלמטה ודברנו, וכבר היתה בינינו היררכיה, ועדים השמיים ועדה הארץ כמה מושכת היתה היא והאישיות שלה, פתאום הסתכלתי עליה והבנתי -
גבול הוא לא חומה. הוא שדה מוקשים.
אם תכיר אותו ואת עצמך ותדע לאן ואיך ללכת תוכל לעבור אותו בלי שום סיכון. רק אל תרוץ עליו כמו עז עיוורת רק כדי להגיד שחצית אותו כי אתה עלול להתפוצץ לרסיסים.
סוף הסיפור פחות חשוב, אבל מתישהו שיתפתי אותה שהדבר ההוא שלא רציתי, עכשיו מבחינתי הוא אפשרי. לכשתרצי.
היא לא רצתה באותו רגע, סתם לא היה לה כוח. אבל אמרה שזה יקרה. בסוף הקשר בינינו התמוסס לו ונפרדנו בידידות ובחברות ובנשיקה על גב ידה המפוארת.
את הגבול ההוא לא חציתי איתה אמנם. ולמעשה לא עם אף אחת אחרת מאז. אבל למדתי מהמפגש איתה את אחד השיעורים הכי מוצלחים על שליטה.
