נשאלתי לא מזמן על ידי מישהי פה: "מה בעצם מושך אותך בלהקשר?"
וזו שאלה טובה.
כי נניח משיכה לכף רגל קל להסביר. זה פאקינג איבר מושלם. ואם האישיות של בעלת הרגל היא עמוקה ומעניינת זה בכלל פאקינג מושלם (אוצר המילים שלי נדפק זמנית). והאלמנטים של הסגידה בזה ברורים.
היאבקות.. פטיש עצום.. זה הפטיש הכי קל להסבר בעיניי. הלאה..
להיות נהג (לא סנג'ר אגב, נהג. יש הבדל גדול מאד) זה גם מובן. אני מקדיש זמן, אנרגיה ואמצעים כדי לשרת. נטו לשרת. יושבים יחד באוטו כמו שני חברים. מדברים, משוחחים, אבל יודעים שאני התייצבתי כי היא רצתה ואני פה כדי שלה יהיה נוח. הלאה.
נעליים, סטירות, יריקות, כפות ידיים, לכל הדברים האלה אפשר לתת הסבר.
אבל מה לגבי קשירה? לא קשירה בשביל הצלפות. קשירה. על מוט מהתקרה, על הרצפה, מה הקטע?
אז קודם כל ברמה הטכנית. יש משהו מאד בוער וסקסי ודומיננטי ובוער וסקסי בניגוד שבין הרכות המתוקה הזו, כשהקושרת מרפרפת על הזרוע שלך בעדינות ודיוק, ובין הכוח והעוצמה החותכים כשהיא פתאום מהדקת את הקשר, מושכת איזו לולאה נסתרת, מורידה עוד כמה אחוזים מחופש התנועה שלך, ועוברת הלאה.
אבל יותר מזה: אתה נמצא שם, בידיה. הבטחון שלך, הבריאות שלך, מופקדים בידיה. עם כל משיכת חבל והידוק לולאה אתה יודע שהיא דואגת לא להזיק לך, ובו זמנית מגבילה אותך עוד. סוגרת אותך. נועלת את הרצון שלך לרצונה.
אוסרת עליך עוד חופש, ובו זמנית מתירה אותך מהשליטה על עצמך. משחררת אותך לחופשי על ידי שלילת החופש שלך לזוז.
עד לרגע שאתה שלה לגמרי, אסור לגמרי. סומך עליה לחלוטין. מה שיקרה מכאן ואילך הוא שלה.
בניגוד לאקטים אחרים, פה אתה רק קיים. היא נעה סביבך, מזיזה אותך, מלטפת ברוך או מושכת בחוזקה. שורטת קלות או מסתכלת לך בעיניים. לך נשאר רק לקבל את מה שתתן. את מה שהיא תתיר ואת מה שהיא תאסור.
ידעתם, בוודאי, אם יצא לכם לשים לב, שהמילים "אסור" ו "מותר" שנוהגות להופיע בהקשרים של חוק ודת, הן מטאפורות לקשירה.
אפשר לאסור מישהו בחבלים. ואפשר להתיר* את קשריו.
וזו שעוקדת ופורמת, מגבילה ומשחררת, זו שמחליטה בלעדית מה לסגור ומה לפתוח, מה לאסור ומה להתיר. היא בתפקיד האלוהים עכשיו.
ואתה הכי קרוב אליו שאפשר.
*חבלים, אגב, מופיעים בתנ"ך (וכמילה בעברית) גם בשם "יתרים". חפשו בסיפורי שמשון בספר שופטים.
