רסיסי שליטה

להיות מאהב שלך. של הקיום הפיזי שלך.

אני לא מדבר על סקס, אני מדבר על הגוף שלך. 

אחרי שהגב שלי יתכופף מעצמו, אחרי שמאה שמונים ושניים הסנטימטרים שלי יהפכו לנמוכים ממך בהרבה גם כשאעמוד זקוף על שתי הרגליים, אחרי שלחישה ממך תכבול אותי חזק יותר מאזיקי מתכת, הדבר שהכי יבער בי הוא להיות המאהב שלך.

של עצם הבריח, של קימורי הגב, של הכתפיים, של השוקיים, של הצוואר, של כפות הידיים. אני לא מדבר על סקס, זה לא ששכחתי איברים אחרים, הם לא בסצינה הזו כרגע. אני אהיה מרוכז כמו במבחן בחשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי בתגובות האיברים שלך, בתנודות השפתיים שלך, בעפעופי העיניים העצומות שלך. בכל רפלקס קטן. כמו משוואה מסובכת מדרגה רביעית, כמו לפרק לאט משוואת לפלס קשה ואינסופית.

תהיה שם שפה שאנסה ללמוד - מה שיעמם אותך? מה ריגש אותך? ומה פה תשובה מכשילה וזו בכלל ההנאה שלי שנדחפה לי למחשבות.

אם תצטרכי להכווין אותי במילים, עשיתי משהו לא נכון. התרכזתי בעצמי. זו תשובה לא נכונה. איבדתי ניקוד. רוצה להיות שם בעוצמה, בעדינות, בדיוק.
כמו שאת רוצה עוד לפני שהבנת שזה המגע שאת רוצה. רוצה להגיע לעומק של מה שנוגע בך, בלי לסטות ולו סנטימטר אחד למקומות שמעניינים אותי.

להגיע כשיתחשק לך, ללכת כשיתחשק לך. לא תאסרי עלי לגמור, זה לא יהיה הנושא בשום שלב. אני אהיה חרמן כנראה אבל אשכח מזה מהר מאד.




אישיות זה לא דבר שאפשר לרפרף עליו שפתיים בעדינות ובחושניות. אבל אם תושיטי לי יד, אני אכרע ברך ואאחוז בה, ואנסה. אולי לרגעים גם אצליח.

לא אשקר. כף רגל נשית זה דבר סקסי.

בלי קשר לאדם, לאישיות שלו, למה הוא בשבילי. כף רגל נשית זה דבר סקסי. 

על זה אין ויכוח. לפחות אצלי בתוך הראש. עניין של ביולוגיה, של הורמונים, של דחפים ותשוקות שהתעבו וחוללו בי לפני ואחרי שנוצרתי.

אבל, וחשבתי על זה עקב שאלה שמישהי שאלה לגבי פרמטרים לכף רגל יפה, צורת כף הרגל זה ממש לא הכל.

התשוקה לסגוד לה, היא התשוקה לסגוד לקיום של בת האדם שמולי, למהות שלה ולנשיות שבה. להתחבר דרך החלק החושב המדבר והגבוה שבי, הראש העיניים והשפתיים, עם החלק הנמוך שבה, זה שאיתו היא פוסעת על האדמה, זה שהיא מזיעה אותו וסוגרת אותו, זה שהוא התחתית שלה, אמצעי לנוע ממקום למקום.

לשם אני שואף, ואת זה אני רוצה לשאוף. ואם היא מורכבת ועוצמתית, אם היא כזו שמוציאה מהתרדמת את הנשלט שבי שמנמנם רוב הזמן בשקט - צורת כף הרגל הופכת למשמעותית פחות.

לא אשקר ואגיד שהפרופורציות והצורה, הטיפוח והלק, הקשת והמגע הם חסרי חשיבות. אבל הם הופכים למשניים.

כף רגל של אשה זה דבר סקסי. בגלל האשה שאותה היא נושאת. בגלל האישיות שלה, בגלל הכוח העומק והעוצמה שבה. בגלל האופי והרכות שמתגלים בה. 

ובלי זה? עוד כף רגל יפה ומושכת. אבל שום דבר מעבר.

לנגב לך את הדמעות זה כבר לא התפקיד שלי.

אם תעצרי רגע תוכלי לראות שהקרח הזה שעוטף את הלב שלי קפוא רק מבחוץ. הוא מכסה את זה שנמס מכל דממה וריק. מכל דמעה וחיוך מלאכותי ועייף.

אבל אנחנו כבר לא עוצרים להסתכל יותר. 

ממשיכים לפסוע כל אחד לכיוון אחר. ורק שובל נותר אחרינו.. של דמעות או של קרח שמטפטף מהלב, קשה להבדיל. ואני גם לא מתעכב לבדוק, מישהו עלול עוד לחשוב שהפצע הזה עדיין חי.

האהבה לא נגמרת אף פעם. רק שאנחנו פשוט אנשים שונים מדי.

אני לא מדבר עלי ועלייך, אלא על שנינו היום ועל שנינו אז. לפני הנצח, לפני עידן הקרח, לפני שהצלקות והפצעים הפכו אותנו לאנשים אחרים וזרים.

כותב אלייך. מתגעגע אליה.

זה לא נחשב גברי ולא נחשב סקסי להצהיר על חוסר בטחון. 

זה לא מסתדר עם אגו, ואני בחיי היום-יום בנאדם שמחזיק מעצמו. שלא יתן לשניה שידרכו עליו, ושונא להפסיד ברמת התיעוב עצמי. 

(ברמת הלזכור טורניר כדורגל שהפסדתי בו בכיתה ח' בחצי הגמר בגלל החמצה שלי בסיום המשחק. זו לא דוגמה שהמצאתי. אני זוכר את זה כמו היום ועוד מתבאס קצת בחיי) 

יש לי אגו.

אבל פאק-איט. אני בסך הכל פרופיל שרק פעם אחת יצא מהצללים כדי לפגוש מישהי מפה, וגם אז זה קרה בזמן לא נכון ולא מתאים ונגמר מהר.

אפילו "ניר" זה שם פייק שלקחתי בתור מסיכה לעולם הבדס"מ.

אז אני (לא) ניר. וכשאני קורא פה אני מבין שכמות הגבולות שלי גדולה פי כמה מכמות ההתנסויות שלי. 

וכשאני נתקל (פה ושם, אבל נתקל) בפרופיל סקסי ומעניין, אני לא מעלה בדעתי לפנות. 

למה לה לבזבז זמן על בן 34 שעוד לומד על שליטה כמו ילד בן 19? שנרתע מדברים שהיא עשתה בגיל 22? למה, עם כל הכבוד לעצמי ויש לי לא מעט כבוד, שתימצא אצלה הסבלנות לעבור תהליך בשביל איזה אולי עתידי מוצלח?

אז אני מאחל בלב בהצלחה לבא שיפנה אליה ומקווה שיהיה ראוי לה וממשיך הלאה.

לפחות מקריאה וכתיבה על שליטה אני נהנה. גם משהו

כְּלוּם רְצוֹנִי נוֹצַר מוּלֵךְ?
אָנָּא,
עַשִּׂינִי אֵין-יֶשַׁע.
כּוֹפָה? הָפוּךְ!
לָךְ נָתוּן, וְנוֹתֵן כֹּל.

דְּעִי, כִּי תַּחְתַּיִךְ - יַעַד.

יש מין משחקים כאלה. פחית בירה או בקבוק וויסקי שנעולים בתוך חצי תיבה או מחוברים למקל עץ וצריך לשחרר ולהוציא אותם.

או כדור שצריך להעביר מצד אחד של מקל לצד השני.

ויש טבעות וחוטים וצירים שצריך להזיז. לפי סדר מסוים שצריך למצוא. מצריך הרבה מחשבה וסבלנות. 

מהלך אחרי מהלך, לפעמים נתקעים, מחזירים אחורה ומנסים שוב. יש כאלה קלים יותר לשחרור ויש כמה מסובכים שמצריכים ממש מאמץ אמיתי.

אבל הקטע היפה הוא שבסוף, אם פותרים, זה משתחרר, וככל שזה היה יותר קשה זה נותן יותר סיפוק כשזה קורה.

ואז אתה לא מבין מה היה כל כך קשה ומסובך..? עכשיו אני יכול לפרק ולהרכיב את זה בקלות תוך כמה שניות. שוב ושוב ושוב.

חשוב לזכור שכשלא הולך, לא לנסות בכוח. עדיף להשאיר נעול לבינתיים. שלא יישבר איזה חלק והכל ייתקע שם לנצח וייהרס.

עזבו את הצעצועים בצד, אני מדבר על גבולות. 

לפעמים, אין כמו לצלול לתוך פנטזיה. לתוך מה שקורה אצלך בתוך הראש במעמד צד אחד.

קוראים לה ד'. היא לא עובדת איתי בחברה. אבל פעם בשבוע-שבועיים אנחנו מתראים בעבודה ופה ושם יש בינינו קצת דיבור, בעיקר מקצועי.

אבל משהו בה, לא יודע מה, פשוט עושה חשק עצום לשרת אותה. לרצות אותה. 

כן אני חושב שהיא יפהפייה, אבל מאלה שיש להן יופי ששורט בעיקר אותי בגלל דברים מסוימים.
רוב האנשים יגידו שהיא פשוט נראית טוב. 
ויש לה ראש ואופי סקסי. מין אש שבוערת מתחת למעטה קרח עדין וביישני וזה מרהיב.

ועדיין. יש שם משהו מעבר שלא פיצחתי. למה היא? ולמה אצלה זה הנשלט שבי שמתעורר לחיים כל כך חזק הרבה יותר מכל משיכה מינית אחרת??

ההכרות שלנו היא איפשהו בין שטחית לבין ידידות קלה. וקצת כמו נער בן 18 שלא יודע כלום על החיים, תמיד כיף יותר לבוא לעבודה כשהיא שם. 

ואתם יודעים - הדשא של השכן לא באמת ירוק יותר. הוא פשוט רחוק יותר. ומרחוק הכל נראה חלק רציף וירוק ובלי פגמים. אשליה.
אבל אשליה זה מה שאני צריך עכשיו.

אז היום התראינו. והיא הייתה צריכה עזרה עם איזה עניין מקצועי שלא בתחום שלה, וזה משהו שאני מכיר טוב. אז ברגע שרפתי את סדר העדיפויות שלי, ואת מה שאני צריך לסיים. וקפצתי לשם כמו פרפר שיכור לתוך מדורה.

וכשסיימתי ידעתי שאני יכול לעשות בשבילה עוד משהו שייקח לי רבע מהזמן שלה הוא ייקח. אז המשכתי לשם. ואז עוד קצת. 

והיא ממלמלת לידי "דיי.. איזה מלך! לא נעים לי מהזמן שלך.. וואו ממש תודה.. אתה מציל אותי.." וכל השיט הנימוסי הזה שלא היה קשור לסיטואציה. כי בכלל אני זה שנושם את כל הרגעים האלה כמו אוויר. שותה אותם כמו מים קרים אחרי יום בשמש צורבת. 

אין בינינו יחסים מעבר לידידות. וסביר שגם לא יהיו. אבל לפעמים, כל מה שצריך אחרי שבוע מעייף זה רק לעצום עיניים, להניח אחורה
את הראש, ולשקוע ברכות לתוך פנטזיה מתוקה. 

אני חושב שאתעורר בערב.

מה יש בך, לעזאזל??!

יש לי פטיש רציני למחיצות.

לרגע שבו הן יורדות, ושוב קמות ועולות. להבהוב הקל הזה, לנצנוץ העדין שזורק
אותנו מהמימד הוונילי למימד הרביעי. הנסתר, ההיררכי.

המימד שבו כוח פיזי לא נחשב, ושיוויון זכויות הוא סיסמא לא רלוונטית. 

נזרקים פנימה והחוצה, בריקוד טנגו מושלם ואיטי. בלי לסכם תור מי לצעוד קדימה ומי יצעד תכף אחורה. כי זה כתוב
בחלל האוויר בינינו ושנינו יודעים כבר לקרוא ולדבר באותה שפה.
הרגעים שהזמן והמרחב מתעוותים קלות ומתקפלים.

מתקפלים לדו-שיח תמים עם קולגה שנהנית מהמשחק בלי להבין אותו.

עם ידידה שכבר מזהה בך את החוטים החשופים אבל מבינה שהקיום שלהם לא אומר שצריך למשוך בהם כל רגע.

ועם מישהי שכבר יודעת עליך. ויודעת איך ללחוץ בעדינות. ואיך לשחק אותנו יחד חזרה לעולם האמיתי באותה רכות.
עד שהקו המפריד מיטשטש ודוהה, ואנחנו כבר לא זוכרים באיזה צד שלו אנחנו נמצאים.

בין כל קישורי/תיאורי הפורנו שאני נתקל בהם,  לפעמים מתחשק לי פורנו אחר.

לשמוע על היררכיה אמיתית. על ביטול של הרצון מול אופי. על טון דיבור, על כריעת ברך אמיתית. ועל לשרת בשביל לשרת.

יא רבאק.. כמה שטון דיבור מצווה יכול להיות סקסי! וכמה זמן לוקח להבין את זה.

אם הטיימינג טוב, והדינמיקה נכונה, והיחסים במקום, והכוח נמצא איפה שהוא צריך להיות, אז המשפט "תקשיב ותקשיב לי טוב" הוא פי אלף יותר מחרמן וחזק גם ממאה סרטוני פייסיטינג או משחקי רגליים מול המצלמה. 

גוף זה דבר יפה. אבל גוף שסוגד לגוף זה קצת משעמם. 

שליטה שעוברת במבט, בטון וחיתוך דיבור, בחוסר יכולת לסרב ובתשוקה לציית, זו כבר שליטה של נשמה על נשמה. 

של תודעה שמחלחלת לתוך תודעה אחרת ועושה בה כרצונה. 

זה עדין יותר. זה קשה יותר. זה מורכב יותר.

פשוט כי זה הרבה יותר.

להקליד את הכתובת של פורנהאב זה קל, שם הכל חשוף ומונח על המרקע. חוץ מהמוח מהנפש ומהתודעה.

ובלעדיהם זה קצת דו ממדי. ככה זה כשחסר עומק.

לא תמיד כיף להודות שאולי אתה לא בסדר. לא עם אחרים, עם עצמך.

אבל מה אכפת? מי מכיר אותי פה? אני בסך הכל ערימת מילים ופרופיל שמחר יתאדה וייעלם בעשן.

ומה זה בכלל בסדר או לא בסדר? 

אתה שומע חוויות, וקורא, ומדבר, ומגלגל בראש את מה שאתה יודע על שליטה ומבין שאצלך יש בעיקר פנטזיות. וכמה ניסיונות מזוייפים מהעבר.

אולי כבר התרגלתי לפנטז על לשרת בלי לשרת ממש? האם שנים של דחיקת הבדס"מ בראש למגירות ה"סטייה" ה"עבירה" וה"חטא" עשו את שלהן? 

או שאם כבר לקחת את הזמן מעל לשמונה-עשרה שנים, כל מה שצריך זה להמשיך ולהמתין בנחת לדברים שיבואו. למרות הרעב, והסקרנות, והתשוקה לטעום.

ואולי כשהם יבואו אני עלול לגלות, שכמו הנחש, אני בעיקר ערום? ערום, מלבד לשון חלקה ומחשבות וניתוחים שזוחלים ומחליקים מתחת למציאות האמיתית.

ובינתיים? נהנה מטעמו של פרי הספק המתוק לפני שאקטוף יום אחד, אולי, כמה פירות מעץ הדעת ואגורש מגן העדן של הפנטזיה.