לא תמיד כיף להודות שאולי אתה לא בסדר. לא עם אחרים, עם עצמך.
אבל מה אכפת? מי מכיר אותי פה? אני בסך הכל ערימת מילים ופרופיל שמחר יתאדה וייעלם בעשן.
ומה זה בכלל בסדר או לא בסדר?
אתה שומע חוויות, וקורא, ומדבר, ומגלגל בראש את מה שאתה יודע על שליטה ומבין שאצלך יש בעיקר פנטזיות. וכמה ניסיונות מזוייפים מהעבר.
אולי כבר התרגלתי לפנטז על לשרת בלי לשרת ממש? האם שנים של דחיקת הבדס"מ בראש למגירות ה"סטייה" ה"עבירה" וה"חטא" עשו את שלהן?
או שאם כבר לקחת את הזמן מעל לשמונה-עשרה שנים, כל מה שצריך זה להמשיך ולהמתין בנחת לדברים שיבואו. למרות הרעב, והסקרנות, והתשוקה לטעום.
ואולי כשהם יבואו אני עלול לגלות, שכמו הנחש, אני בעיקר ערום? ערום, מלבד לשון חלקה ומחשבות וניתוחים שזוחלים ומחליקים מתחת למציאות האמיתית.
ובינתיים? נהנה מטעמו של פרי הספק המתוק לפני שאקטוף יום אחד, אולי, כמה פירות מעץ הדעת ואגורש מגן העדן של הפנטזיה.