רסיסי שליטה

בכדורגל אומרים: "רק תשמרו על הבית". גם אם העונה חרא וכלום לא הולך, בבית מול הקהל הביתי אל תתבזו ואל תבזו את הסמל. בית זה מבצר, זה עוגן.

גם לי היה עוגן כזה. בדיוק התחלתי לרהט וסיימתי לפרוק ארגזים. ברצותי נועל וברצותי פותח. ברצותי נרדם בתשע בערב, וברצותי יושב עם חברים עד מאוחר כדי לקום עייף לעבודה.

השבוע היא הודיעה לי ששוב ניפגש. יש לה ערב פנוי. 

אני כבר מתחיל להתרגל לזה שאי אפשר להתרגל אליה. היא יותר מדי מהכל, ובשביל נתין טרי כמוני שלומד מה זו היררכיה התמסרות וציות, זה המון אור שנוחת על העיניים. זוהר צפוני שמכשף את כולך בזמן שרק ניסית לפתוח תריס ולהציץ החוצה. עוצמה כוח ויופי שמשבשים יחדיו בעירבוביה זוהרת.

הפעם אין אנשים, זה רק אנחנו. ואני הולך בדמיון לפנטזיות המעומעמות שלי. אולי אנשק את רגליה היפות-הרבה-יותר-מדי סוף סוף? אולי משהו אחר שפנטזתי שיקרה? אין סיבה שלא. 

הפנטזיות שלי כרגע מאד סולידיות, לא פרועות. אני מכין את עצמי למימוש. יש ערב ארוך לפנינו.

כמעט שום דבר מזה לא מתרחש. נאדה. לנשק את הרגליים שלה? פחחח. לא מתחשק לה להוריד גרביים. קר. אני מסתכל בעיניים שלה ויודע שהיא גם לא תתן לי מזה רק כי אני רוצה. היא גם לא עושה דווקא. היא פשוט עושה.

היא מנהלת הכל. מהשנייה הראשונה ועד האחרונה. אני לא מצליח לצפות מה היא תרצה עכשיו ומה בעוד חצי שעה. שליטה מלמטה מולה זה כמו לדמיין משולש עם 4 צלעות, לא אפשרי.

אבל דבר אחד חוצב בי מרגע לרגע, כמו טיפות עיקשות על סלע- הרצון לשרת אותה. לרצות אותה. להתמסר אליה.

הפנטזיות שלי הן כמו הירח והכוכבים. הם מאירים את הזמנים שבהם אני חושב על שליטה. 

אבל היא שמש. כשהיא מופיעה וזורחת כל הפנטזיות שלי נעלמות. ואני לומד שהפטיש האמיתי שלי פה הוא לשרת. לשרת אותה.

זה משהו שאי אפשר ללמד מה שהיא עושה. העיניים שלה כשהיא מסמנת לי במבט שמשהו שעשיתי או אמרתי היה מדויק. היכולת שלה להבין בדיוק מה אני רוצה ומה נכון, ואיך לתפוס את המושכות על הזמן בעדינות ובתקיפות. אינטליגנציה זה סקסי.

אני מבין שהיא אוהבת להעניק כאב, ומשתוקק שהיא תכאיב לי. כמעט מתחנן. איך? משהו שלפני שעה היה קרוב לגבול אצלי הופך בסוף הערב לרגע הבדס"מ הכי חזק שיוצא לי לחוות. כשהיא מחליטה קצת להכאיב לי בסוף הערב, אני בקושי מרגיש את זה פיזית. לא כביטוי, אני יודע שיש תחושה של כאב אצלי בגוף אבל זה כמו רדיו לא מכוון. אני לא חש את זה. המוח שלי משותק מזה שהיא נהנית כרגע. זה סם.

כשנוח לה בשקט, אני שותק. וכשנוח לה שנדבר אני מדבר. לפעמים עדיין מחליק, שוכח שזה העולם שבו אני "ניר". היא מזהה את זה לפניי. אני כבר לא צריך הסבר. מבין איפה ניסיתי לתמרן אותה. שנינו מבינים שזה לא אפשרי. משפיל כמה שזה לא אפשרי. היא חדה מדי.

אני מתומרן. מנווט. מציית. נתון למרותה לערב שלם. 

זה בלוג על בית שנבזז, על מבצר שנכבש. על תודעה שנלקחה בשבי. על מפתחות שנכנסו לסוויצ' של המוח ועל מישהי שיודעת בדיוק לאיזה כיוון לסובב אותם כדי להניע את הכל לרצונה.

היא ניהלה אותי ושלטה בי לחלוטין, אבל הפעם, זה קרה אצלי בבית. במבצר שלי. בסלון שלי. כשהיא על הספה שלי. כשהיא ברכב שלי.

אין לי יותר לאן ללכת. היא כובשת את הכל. תודה לך על זה

למה שובר שורות זו סדרה כל כך מושלמת? 

כי הכל קורה בה לאט. התהליך שעולה על האש בפרק הראשון מונח על הלהבה הכי קטנה.

הדנטורציה מתרחשת מולקולה אחר מולקולה, מול העיניים שלנו, אבל בלי שנבחין בזה.

וולטר וויט מתחיל את המטמורפזה ממי שהוא להייזנברג כבר בסצינה הראשונה בסדרה. אבל בשום שלב אתה לא מצליח לדמיין עד לאן זה יגיע. זה קורה מול העיניים שלך בלי שאתה שם לב, עד שבפרקים האחרונים זה קורה כל כך חזק ומדויק. וזה כל כך טוב שזה מצחיק וחזק ומאד עצוב ובועט בבטן בוולה.

זו הסיבה שאני מעדיף סדרה טובה על סרט טוב. אני נוטש סדרות סדרתי כבר בפרקים הראשונים אם נדמה לי שמאכילים אותי בכפית בתאוצה של אפס למאה בעשר שניות.

העלילה שם רוקדת טנגו מהרגע הראשון. צעד קדימה ושניים אחורה ועוד חצי צעד קדימה.

עד כדי כך שאפילו סצינת משחק מוגזם, שבכל סדרה אחרת היתה גורמת לי לגחך ולסגור את המסך, עוברת שם חלק והופכת לרגע קאלט. אותו:

”!Say my name! You god damn right" (מי זוכר??) נראית פתאום אמינה ומתבקשת למרות הפאתוס המגוחך.

איך? איך זה לא נראה מזויף? בגלל אורך הנשימה. (ותסריט מעולה ושחקנים מעולים) קשה לשים לב כשדברים התבשלו כל כך לאט. כל נק' שבר והתעלות, חולשה וכוח, אתה עובר יחד עם וולטר. אתה רואה את התסכול והזעם שמצטברים, את הפחדים וההצלחות, את שכרון הכוח ותחושת המשמעות ברגעים שבהם הוא מרגיש שהוא "מישהו" סוף סוף. הסצינות הופכות מהזויות ומגוחכות למציאות אמינה והגיונית. פשוט נתנו להן לבעבע בלי לפתוח את המכסה כל רגע ולבדוק אם האוכל, או הקריסטל מת' במקרה הזה, כבר מוכן.

המסקנה היא שלא משנה כמה מגוחכת הסצינה שיש לך בראש, אם היא תיבנה לאט, באמינות, אם השחקנים ירוויחו את האמון במשחק שלהם דרך קטעים רגועים יותר, וסתמיים יותר, דרך השקעה במחוות קטנות ולא יחפפו בשביל להגיע לסצינות של השבירות והקתרזיס, בסוף תוכל להגיש להם כל דבר. וזה יהיה אמיתי. בום. בול ללב או למוח. 

סדרה אהובה במיוחד. הקשר לבדס"מ ברור.

מכירים פרדוקסים?

אחד הדברים היפים במתמטיקה הוא פרדוקס. דברים שהם הגיוניים ולא הגיוניים בו זמנית. מקיימים וסותרים את עצמם באותו רגע.

מספרה עם ספר שמספר את כולם חוץ מעצמו.
פרדוקס המעטפות.
וכמה אנשים יודעים לענות נכון על בעיית מונטי-הול בפעם הראשונה? 

אתמול גיליתי עוד כמה.

האם אפשר להיות בערב שכל הקונספט שלו מחוץ לגבולות שלך ולהיות לגמרי בשטח ידידותי?
האם אפשר להעביר ערב שלא היית רוצה לשנות בו כלום אבל הוא התנהל לחלוטין לפי רצונה של מישהי אחרת?
האם אפשר שמישהי תקרא בעיניים שלך מה אתה חושב על סיטואציה מסוימת למרות שזו פעם שנייה שהיא רואה אותך?

בעולם הרגיל זה לא קיים. אבל מסתבר שזה אפשרי בג'ונגל. כי בג'ונגל אין חוקים.

על הפעם הראשונה איתה כבר כתבתי. ומאז עבר שבוע שבו אני מדלג בין ארץ עוץ לבין העולם האמיתי. מדלג, כי היא משחקת עם הטרף שלה (זה לא חוקי את יודעת?) ונותנת תחושה שהנה קובעים שוב ואז בעצם לא.

ואז קובעים. תיקון, היא קובעת. ולערב ונילי שבו היא פוגשת חברים מעולם הבדס"מ.

מה?! מה לי ולחשיפה עכשיו? את רצינית? 

לסרב לה? כל כך מהר? והכי גרוע - מה את לא מבינה שזו לא הנישה שאני פה בשבילה?
אני כמובן לא אומר את כל זה (וכותב את זה פה. גאון)

אבל היא יודעת. וכמו בפעם הראשונה, בזמן הנהיגה בהלוך אני חושש שזה לא יהיה קשור אלי בשום צורה ולאן נכנסתי, וכמה שניות אחרי שהיא מופיעה, עם כל האצילות היופי והרוגע המוגזמים שלה אני מבין שאני פה בשבילה. וכדי למלא את רצונה. ומה בכלל משנה מה קיוויתי עם עצמי שיקרה.

לא שכל הערב הייתי ממש אני. הרעיון של לשבת עם אנשים מפה עוד לא הגיוני בעיניי, ואני קצת באאוט, ומשלב מסוים גם חושש שאני מאכזב אותה.
זו לא הטריטוריה הטבעית שלי. זה הג'ונגל הרי. זה השטח שלה, לא שלי. וזה ממש השטח שלה.. היא מרחפת בו כמה סנטימטרים מעל הקרקע מתחילת הערב.

מדברת עם ההוא, צוחקת עם ההיא, פוקדת על ההוא בעדינות, ואז עלי, מישהו פתאום מגיש לה קפה. הנינוחות שלה ממכרת.

היא בודקת אותי בתחילת הערב. "אתה רוצה לרדת רגע על ארבע לידי? להרגיש איך זה? לראות איך אף אחד פה לא מתרגש ולא שם לב?"

אני קצת צוחק אצלי בראש. איפה היא חיה?! מעביר לה בנימוס את המסר שזו פעם ראשונה. אל תלחצי. אני לא שם, וייקחו חודשים עד שכן. 

אני באמת נהנה לציית לה, אני נושם את זה. אבל אני חסום, ויש דברים שמוקדם מדי שיקרו ליד אנשים עם כל הכבוד.. הגיוני, לא?

מאד הגיוני. בעולם הרגיל. לא בממלכת הפרדוקסים הפראית שהיא מנהלת.

כי שעתיים אחר כך, אני מולה, על הברכיים. בודק איזו השערה לגבי סף כאב בתנוחה מסוימת. ויש אנשים מסביב, והיא מסתכלת לי לתוך העיניים ואני רואה במבט שלה שהיא עפה על זה, וזה הדבר הכי סקסי שקיים. נקודה.
אז אני רק רוצה להישאר שם ולרצות אותה, ונשאר שם למשך שתי דקות מוזרות וקצרות מדי ומדהימות. 

אבל תכל'ס, אולי אין ממה להתלהב. אולי שום גבול לא נחצה פה.

כי לא טעיתי ולא שיקרתי לך כשאמרתי שעוד מוקדם בשבילי להדגים את ההיררכיה בינינו בחופשיות ליד אנשים. לא עשיתי סוויצ'. פשוט כשהסתכלת לי בעיניים וראיתי כמה את נהנית לא היה שם אף אחד אחר חוץ ממך. 

ולכן אנסה לאתגר ולהתרחק קצת מגוף האדם, הלא הוא גוף האדם, ולחפש כאלה חריגים יותר. כמובן, דברים סובייקטיביים שעובדים על התודעה שלי ספציפית.

האם זה לכבוד חג החנוכה? האם זה לכבוד זה שאני על ארגזים לפני מעבר דירה מחר? האם זה לכבוד זה שאני אוהב לכתוב ומחפש תירוצים בשביל זה? כנראה ששתי התשובות האחרונות.

למותר לציין שכפות רגליים הן דבר אלוהי אבל לא שייכות לפה. אני מחפש דברים אחרים פה. ולמותר לציין גם שאין שום סיבה להשתמש במשלב של "למותר לציין" בפוסט כזה, ובנוסף לכתוב על זה עוד פסקה מוזרה להפליא.

1. אמרנו בלי כפות רגליים, אז זה ליד. אני מרמה.

טרנינג ביתי, פיג'מה כזו ארוכה. מהבלויים המעאפנים. עם רגליים יחפות שמציצות מתוכו. למה? לא יודע. אבל זה סקסי ברמות קשות.

תדירות: בחורף די נפוץ. בקיץ פחות

2. תמונות אחרי ריצה/חדר כושר/אימון כלשהו

למה? בגלל הריח. ריח גם אפשר לדמיין. ריח גוף זה הדבר הכי סקסי שיש. המקלחת רק הורסת. 

מיותר לציין (נו מור "למותר") שריח גוף שנובע מהזנחה וחוסר היגיינה קיצוני הוא לא סקסי בעליל ולא יעורר שום רצון מלבד להתחפף. אבל תודה לא-ל, זה לא משהו שבנות המין הנערץ נופלות בו.

תדירות: קורה לא מעט. אם היא אוהבת להצטלם ולהתגרות בך - קורה גם הרבה. 

3. להפסיד לה בפוקר

"מה זה נדפקת? מה פוקר?". אז הכוונה לא לפוקר ממש (למרות שאם מישהי תכסח לי את הצורה בפוקר זה יכול להיות מחרמן מאד. במיוחד שכאדם תחרותי להחריד אני משתדל פחות להפסיד) אלא לזה שלפעמים בזמן ההכרות והחיזור שבין שולטת לנשלט נאמרים משפטים מסוימים. חלקם נאמרים למטרה מסוימת. 

אלו שקולטות מיד מה עומד מאחורה, שתופסות את המניפולציה עוד לפניך, שקוראות אותך כמו ספר, לא רק שיש לכן אינטליגנציה אי שם בבלוטה כלשהי בשכל, לא רק שיש לכן המון כוח על הנשלט, זה גם סקסי. כל כך! 

תדירות: לדעתי כל השולטות טוענות שהן כאלו. אני בספק גדול.

4. רואה את העולם הזה כמובן מאליו.

חיפשתי לזה כותרת מהודקת. לא מצאתי. אבל בהגזמה לא מצאתי כי זה משפט מסורבל מדי בשביל כותרת. והנה שוב כתבתי פסקה מיותרת. 

אלו שהמקום שלהן למעלה בהיררכיה טבעי להן. ברור להן. אלו שברור להן שהן צריכות להוביל ולשלוט. ושאתה פה כדי לשרת. 

זה יוצר שתי בעיות.

האחת: חלקן באופן טבעי שוכחות שיש פה בנאדם למטה שלא היה חייב להן כלום עד לפני רגע. הוא רוצה להיות פה למטה. הוא מאושר להיות פה למטה. אבל הוא פה. מסוג הדברים שאפשר לזהות בכתיבה של שולט/נשלטת. ואם לא אז מהר מאד אחרי היכרות בסיסית

סכנה שניה: זה מתנגש קצת עם זה שיש משהו לא טבעי בהכפפה של עצמך לאדם אחר. אבל חיבור של אגו ולהיות נשלט זה נושא לפוסט אחר. או למליון כאלו.

תדירות: יש פה המון שאני מאד נהנה לקרוא וזה קיים אצלן. תבורכו, אני עפר לרגליכן(הייתי מת..)

גם כאן, הרוב יצהירו שהשילוב קיים אצלן. אצל חלקן זה נכון.

5. כפות ידיים. ניסיתי להתרחק מגוף האדם וחזרתי. כי זה איבר שלא מקבל מספיק כבוד. ברמה שיש מצב לדעתי שסגידה לכף יד תתקבל מוזר אפילו אצל שולטות מנוסות. (למרות שבעולם הוונילי-שמרני זה ייתקל בתגובות הרבה יותר מקבלות מאשר סגידה לכף רגל)

מה עושה כף יד ליפה? כף יד נשית. שילוב הטבעות-ציפורניים-טיפוח-לק. וכמו כל דבר כולל רגליים, האישיות של בעלת הידיים.

6. שיוך. 

זה סקסי. זה מושלם. זו הפנטזיה האולטימטיבית. בתכל'ס אני כותב מהדמיון כי מעולם לא שוייכתי (לא שיותר מדי ניסיתי עד לאחרונה, ובכללי אני איש קצת קשה שמתקשה לזרוק את עצמו כל כך מהר). ואני לא מדבר על שיוך פה בכלוב או על קולר כזה או אחר. 

זה בדברים קטנים. שנוצרים ביניכם לאט לאט והופכים אותך לרכוש שלה, לשייך לה. הופכים אותה לאדון על החופש והחירות שלך. זה יכול להיות בדיבור, בהגבלות, בכינויים, וכנראה בעוד צורות שאני לא מכיר. זה כנראה הרגע שבו חווים שליטה וסגידה אמיתית.

תדירות: וואלה לא יודע. מניח שזה לא קל. דורש איזשהי רמה של חיבור, ורמה גבוהה של התמסרות. ובשביל להתמסר צריך ממש לרצות להתמסר לאדם שמולך, ולא קל להתמסר לאדם אחר. גוף נשי בלבד לא יכול לגרום לזה(למרות שזה דבר מדהים). גם פה המנטליות שלה האופי שלה והאישיות שלה יקבעו הכל. וזה בהנחה שגם היא רוצה בזה איתי כמובן.

יש עוד? ברור. יש המון. 

פטישים זה מוזיקה. זה אוסף תנועות צבעים צורות ומילים סתמיות שמתחברים יחד לאיזשהי מנגינה שנכנסת לתוך המוח ומשחקת בו ונשארת בו והופכת אותך לסוטה הכי נורמלי שיש.

חג שמח

ומשום מקום. לא ראיתי את זה בא.

אדומה על משהו בבלוג. התכתבות קצרה. עוד כמה קצרות אחריה.

אני למדתי איך דברים מתנהלים. יש קצב של הכלוב, ויש את הקצב שלי. הם לא רוקדים טוב יחד. אני לא מספיק החלטי, לא מספיק יודע מה אני מחפש. זה חליל תובעני פה.

אחרי כמה התכתבויות החלטתי לזרוק אבן לאוויר. לכיוונה. דיברנו קצת. ואני כבר יותר מעז להיחשף. חושפים פנים. מדברים קצת באמת. היא משדרת איזו עוצמה שמעלה את החששות הרגילים שלי. זה שהיא יפהפייה לא מוסיף לשקט שלי. ובכלל השיחה כולה מתנהלת במין חוסר איזון כזה. אני מרגיש שהיא יודעת לכוון את המילים שלה עוד לפני שאני מבין אותן. צד אחד משועשע. שני מנסה להתמקם ולהבין מה קורה.

ומתגלגלים בלי שתכננתי בכלל לזה שאולי נתראה עכשיו. ויאללה למה לא. יש לי מה להפסיד? זמן טוב בחיים שלי לעשות עוד קפיצה למים.

היא משחקת בי עוד קצת. יודעת שנוצרה ציפייה. אני טרף קל מדי עבורה. יש המון מלל והגנות אצלי, אבל מאחורה מסתתר טרף כל כך קל.

ואז מישור הזמן התעקם. השתבש. הוטל כישוף.

כי היא ידעה. היא לא מיהרה. היא רק ישבה בנחת וחיכתה שאסדיר נשימה כשהגעתי. וכמו אליס במאורה, כמו דורותי בליל סופה, וכמו מצפן ליד מגנט, אין יותר דרום ואין יותר מערב ואין יותר מזרח. יש רוגע. יש שקט. ופתאום זה בכלל כמו דייט, או סתם פגישה ידידותית.
ועם כאלו אף פעם לא היתה לי בעיה להיות אני. אז אני משחרר ומשתחרר.

והיא לא רצה לשום מקום. לא ממהרת. היא יודעת. היא ידעה מהרגע שאמרתי לה שלום. היא ראתה בעיניים צוחקות את המבט שלי, מקצתו סקרן ומצפה, ורובו חושש מאכזבה

אני שיחקתי פוקר. אבל החזקתי את הקלפים הפוכים מולה. טמבל.

וממש שם נוצר הרגע. כשכבר שכחתי שיש כלוב, ושאני מלא גבולות והיסוסים וחוסר ידיעה מה אני בכלל רוצה. כשהכל נח ורגע, ממש שם היא נעצה את זה. דקרה את האוויר בדיוק של צלף סובייטי.

באותו רגע מדויק היא סימנה לי בשלווה באצבע: "על הרצפה, ניר, לרגליי, עכשיו". בלי לדבר, בלי להזיז עפעף.

והרגע הזה עוד פה איתי. אתם אולי חזרתם מריצה או טיגנתם חביתה או ראיתם יונית לוי. אצלכם הוא חלף מזמן. אבל אני אומר לכם שהוא עוד פה.

חד, מדויק, עמוק, צלול כמו העיניים שלה שקדחו בי והטביעו אותי בהן. ההתמקמות שם לרגליה קרתה בלי שהזזתי שריר לדעתי. ומי בכלל רוצה ומסוגל לקום משם. היא מדברת ושואלת, ומעבירה אלי את רוב ההוראות בתנועות אצבע קצרות. ואני מנסה לשמור על ריכוז, לא תמיד מצליח. זו לא אשמתי. אני על הרצפה בצורה שלא חשבתי שאהיה בתחילת הערב. כף רגל שסותתה באיזו מחצבה שמיימית מונחת לידי, וכשאני מאבד את החיבור למציאות לרגע ואת היכולת להבין מילים וסימנים היא צוחקת. הפאסון שנכנסתי איתו בדלת נשרף עד היסוד. אפילו סימנים לא השאיר אחריו כדי שאוכל להיזכר שהוא בכלל היה קיים.

תודה לך. על הרגע הזה. על הרוגע הזה. על היכולת הזו לקרוא ולהבין איך לגשת אלי ואיך לטוות את הרשת שלך סביבי הרבה יותר טוב ממה שאני הצלחתי להבין בעצמי. על שיחה מעניינת, על שתיקות רגועות בלי טיפה של לחץ, ועל העיניים הצוחקות שלך שקדחו בי וידעו מהרגע הראשון. ידעו הכל בלי שבכלל דיברתי.
הלוואי שגם אני הצלחתי לייצר כמה כאלה עבורך.

נ.ב חוקקו כבר חוק נגד טבעת בכף הרגל? מה נסגר עם זה?

חושף מעט עור
מנער אבק, עובר איזה סף.

מבהיר מה שחשוך ושחור
ועוד קצת נחשף.


מסנוור פה מחוץ למערה
מצמצם עיניים.

וואלה אחלה טיימינג.. כמה הארה
בדיוק החלה עונת המגפיים.

תהליכים שנמשכו יותר מדי זמן מתקרבים לסגירה ולהשלמה.

חלקם עוברים ומחליקים כמו שערה הנמשכת מכוס חלב.

מקצתם נמשכים כמו צמר הנקרע מתוך סבך קוצני.

ועוד מעט הם יתכנסו יחד לנקודה שבה יהיה אפשר לפתוח חלון. הזדמנויות חדשות. זמנים אחרים.

מבטים יופנו צפונה אל העתיד, וקצת פחות אחורה לטובת דישה בעבר.

וגם הבדס"מ, שהיה אסור, יותר לאט לאט מכבליו שהעלו אבק ועש. לילה שנמשך חודשים ארוכים יפנה אחור לאיזה אור קלוש שיעלה מקדם.

והשקיעות העייפות שהותירו בנו משקעים שותקים של ניכור יגולו מעל פי הבאר לטובת משקעי מים כמו אלו המתדפקים על החלון מאז אתמול. רוצים להשקות את הכול מחדש, להשתיק את הקול הישן, ושורשים חדשים יכו בנפרד היכן שפסו אלו שלא נשקה יחד עוד. ונבלו. ונוולו.

ושפתותינו שוב לא יבלו מלומר

לחיים.

טוב זה הולך להיות פוסט מטומטם במיוחד. 

לנסות לדרג חושים זה דבילי. אבל יום חמישי היום, אז מה אכפת לי.. (גם זה נימוק לא ברור. ביום חמישי זה לגיטימי להיות אידיוט? מה זה בכלל קשור? האם זה הגיוני שכבר באמצע פיסקת הפתיחה השתמשתי בשלוש מילים שונות לתיאור של חוסר היגיון?)

אז מהו החוש שיכול הכי מהר והכי חזק למוטט אותי? להפוך את המוח לשלולית היולית של יצרים חייתיים, זה שבלי שאוכל להתנגד מכופף אותי על ארבע ומסמא אותי מלראות ולרצות שום דבר מלבד לשרת את הנמצאת מולי?

6. טעם. יש שיגידו שחסרות לי ההתנסויות הנכונות. זה משפט שתמיד נכון. לחלקים שונים בגוף יש טעמים שונים. חלקם מושכים במיוחד. אם כי לרוב הם יגיעו במצב שבו המתגים במוח כבר דלוקים. ובכלל, טעם מתקשר לי יותר עם נתח אנטריקוט טוב או צלעות מעושנות. פחות עם שליטה.

5. שמיעה. 

יש המון טריגרים שנדלקים בשמיעה. קול סקסי, קול מתגרה, טון מצווה, טיפוף עקבים, נקישות וקולות עדינים עם הלשון (בלתי נסבל אצל כל העולם. מחרמן ומדליק אצל דומיות)

ובכל זאת. שמיעה לבד, במנותק מדברים אחרים לפעמים קצת חסרה את העוצמה שיכולה לגרום להתפרקות קולוסאלית של הנפש. אבל בהחלט הכוח שלה עצום

4. ראייה. 

החוש שעובד הכי קשה בשלב הראשוני של כל העניינים שעל סקאלת היכרות- זוגיות- מיניות- סקס- בדסמ.

אנחנו מסתכלים בעיניים. על הפרצוף. על הגוף. על צורת כף הרגל. על הלבוש. גם אם נספר לעצמנו מאה פעם שאנחנו קצת יותר עמוקים מזה, אנחנו תמיד נסתכל וננסה לפרש. 

העניין הוא שזה חוש שעדיין עובד ברובד מאד שטחי. יש אינסוף מראות ומחוות ויזואליות שאשה יכולה לעשות אילו המוח שלי היה חשוף בפניה כדי לגרום לי לקרוס על הרצפה לרגליה. השאלה כמה זמן הייתי נשאר שם. זה שער קשוח הראייה. אבל הוא עדיין שער לטרקלין. לא לחדרים הפנימיים. 

3. החוש השישי. זמן להתחכם. אפשר לקרוא לזה פשוט מוח או לב או אינטלגנציה. הוא פשוט לא נכנס באף אחד אחר מן החושים (נו אז זה לא חוש!!! נכון. פוסט דבילי)

התחושה הזו שהיא קוראת אותך. שהיא נותנת לך ספייס כשצריך ולוחצת כשצריך. רומסת לך את האגו כשמתחשק לה ומלטפת לך אותו מדי פעם. היכולת להבין מי אתה לאט ובעדינות ולאט לאט לטוות סביבך את הקורים כך שכשתבין מה קרה פה כבר תהיה לכוד בזרועותיה. קרה לי פעם אחת בחיים ולזמן קצר. נדיר. צריך לקבל מקום ראשון כשאני חושב על זה. אבל אני כותב בעייפות ובלי עריכה הפעם אז יאללה נשאיר שלישי

2. מישוש

יש מה להסביר? מגע שעובד טוב בשבילך, ובעיקר, לדעת שהוא עובד טוב בשבילה ואתה מצליח, פיזית, להיות כלי שרת שעושה לה טוב. 

מקפיץ הכל. מדליק הכל. כמו אש על ערימת קוצים.

1. ריח

אחרי כל המלל והאגו והבלוגים והבגדים שאנחנו קונים והרכבים שאנחנו נוסעים בהם ושוטפים אותם כי רכב מצוחצח גורם לך להרגיש קצת יותר טוב בדרכו הריקנית, אחרי המוזיקה שלנו והאופי המתוחכם שפיתחנו ושאנחנו בטוחים שאם רק כל העולם היה נחשף אליו לעומק הוא היה נדהם ומשתאה (בטח..) אחרי כל החברים והבירות בחמישי והתלוש בעשירי. אחרי כל זה, אנחנו חיות.

חיות שנולדו בדם לכלוך ובכי ועוד כמה שנים יבלו בעפר ויהפכו לפחות מצל או לתמונה דוהה על מזנון מעץ.

וכשחיה מריחה את הריח הנכון החושים שלה נדרכים בעשירית שניה. הקישור למוח קורה בזרם חשמלי ישיר. והכל נדלק, הכל. ואין לאן לברוח.

כשאת מתיישבת נינוחה על הספה אחרי יום עבודה מתיש ומשלבת רגל על רגל, העולם שלי מתחלק לשני חללים בלבד:

הרצפה שלרגלייך.

שאר העולם.

בבקשה.. תני פקודה.. במבט, ברמז, בתנועת אצבע, ושחררי אותי. תני לצאת לחופשי, תני לי להיום שם לרגלייך.

אני כלוא כרגע בשאר העולם. וחנוק פה.

אני אוהב מספרים.

מתחרמן מהם. אוהב להתעסק בהם. אוהב לחשב הסתברויות, לשחק עם סטטיסטיקות, אוהב לחשב בראש את החשבון יחד עם הטיפ בארוחות רבות משתתפים במסעדה לפני ההוא שמתקתק בסלולרי.

יש איזו שלמות באיך שמספרים מזדווגים. בחיבור ובפירוק שלהם. בטוטאליות שהם יוצרים. אין "בערך" במשוואות. מסובכות ככל שיהיו.
וכשאיזה חישוב סטטיסטי או קומבינטורי מסתדר לך בראש, או כשאיזו משוואה מסובכת פתאום מתפרקת לאט לאט על הדף לגורמים ולאיברים ואתה מרגיש, בלי שבדקת את התשובה או קיבלת חזרה את המבחן מהמרצה (אני מתגעגע ללימודים), שמה שיוצא לך על הדף פשוט נכון, זה כמו סרט או ספר עם טוויסט חזק ומהודק, ששם את הכל במקום, וגורם לך להרגיש קצת טיפש שלא חשבת על זה בעצמך במהלכו ובעיקר כמו ילד במופע קסמים שמתלהב מזה שהצליחו לעבוד עליו כל כך יפה.

הדיוק במתמטיקה הוא אבסולוטי. 14.56 זה לא 14.57 בדיוק כמו שזה לא 906756-. אין באמצע. אין "קרוב". הכל צריך להיות נעול. חד. מדויק.

מישהו (שכחתי מי זה. נדמה לי שהוא היה איטלקי, לא אחד מהמפורסמים) בימי הביניים ניסה לחשב את מהירות האור בעזרת חישובים של ליקויים כאלה ואחרים של כוכבים בחלל, הוא טעה באיזו עשירית שניה באיזה חישוב. זה תורגם לטעות של 200,000 ק"מ לשניה מתוך 300,000 בתוצאה הסופית. 

הישג מרשים מאד מבחינה חישובית כמובן לכשעצמו. אבל מתמטית די חסר ערך. בגלל טעות מיקרוסקופית.

הבדיחה אומרת שמתכנת פיזיקאי ומתמטיקאי נוסעים בהולנד ברכבת ורואים פרה לבנה אוכלת עשב.

המתכנת מצהיר: "איזה קטע! כל הפרות בהולנד לבנות!"
אומר הפיזיקאי: "לפחות חלק מהפרות בהולנד לבנות"

אומר המתמטיקאי: "יש בהולנד פרה אחת, עם צד ימין לבן"

ככה זה עם מספרים. מה שלא הוכחת לא נכון. גם אם מצאת מיליון דוגמאות. עד שלא תמצא הוכחה שחורזת הכל זו רק השערה.

וכשאתה לומד איזו הוכחה יפה או איזה משפט מסובך ומצליח להבין אותה לעומק יש בזה אינסוף יופי. הכל מסתדר במקום. הכל אמיתי לחלוטין. הכל מהודק. זו לא תיאוריה שלפעמים עובדת.
לא משהו שנכון רק לגברים או רק לנשים או רק לבעלי סוג דם מסוים או אופי מסוים. 

זה נכון כמו ששום דבר אחר לא נכון. זה נכון מתמטית. 

אז ככה. כשנוצרת היררכיה אמיתית מול מישהי, ואני כורע על הרצפה לרגליה. זה ככה. מבחינת הדיוק. והשלמות והנכונות שבזה. ממש ככה. 

כמו שני מספרים.