רסיסי שליטה

אז אתמול הייתי בפמדום של אורדורה. על איך היה כתבתי כאן
בגדול ובקיצור, קיפאון כללי של שעתיים וחצי. וטחינת סיגריות במרפסת (ואני ביום יום כמעט לא מעשן) כדי להיות, ובכן, במרפסת. בחוץ

וזה אומר רחוק מהוויצ'. ממך. כשמרגע לרגע ברור לי שאת מתאכזבת. שאני לא שם. לא קיים בשבילך בשום צורה. 

אבל אם את חושבת שבגלל אתמול את צריכה לתת לי כמה חודשים לפני האירוע הבא, או לפני הפמדום הבא, אז יש צד בי שאת לא מכירה.

יכול להיות ששוב לא לגמרי אהיה בעניינים, אבל מבחינתי יש פה עכשיו רק אתגר מול העיניים. לא יודע כמה זמן יקח לי להשתחרר, לא יודע מה המקסימום שאליו אני יכול להגיע בפומבי, אבל עכשיו יום אחרי אני יודע שאני רוצה להיות באירוע כזה שוב כדי שתרגישי שאני זז בשבילך, לא דורך במקום. להיות מסומן שם אלייך.

אני מסתכל על זה כמו כאב. אני לא נהנה מכאב אקראי. אני כן נהנה כשאני נושך שפתיים בשביל ההנאה שלך. מבחינתי המחסומים האלה שלי מעכשיו הם סף כאב שאני אלמד לחצות.
זו הבהרה שחשוב לי לעשות, רק תני שריקה ואני עולה שוב על מדים שחורים. וזה בגלל מה שהבנתי עלייך לעומק ביום שעבר מאז... אני חשבתי שאתנתק מבדסמ וממחשבות על שליטה לכמה ימים. את התעקשת שאדבר אתך ואגיד לך מה היה שם, מה אהבתי ובעיקר מה לא. 

ראיתי שם המון אקטים, בהבזקים, היה לי קשה להתחבר למה שהוא לא סגידה "רכה" יותר. אבל היה יפה לראות כמה זוגות שסישנו בפומבי והתנהגו כאילו הם לחלוטין לבד בקפסולת מרחב-זמן משלהם. יש בזה משהו יפהפה. הרגשתי את זה איתך במאנץ' בעבר כשהנחת עלי מגפיים. ואתמול הבנתי את זה יותר. אבל לקח לי זמן בכלל להצליח להניח את העיניים על משהו. 

והנה מה שאני יודע - את מפוצצת אינטלגנציה. עכשיו כבר ברור לי שאת ליגה אחרת מהבחינה הזו, אני לא צריך ניסיון בשביל זה. 
שאחרים יחמיאו לך על כמה את יפה או סקסית וכו' (חרטא, גם את זה אני עושה ואעשה כשצריך) אני מתמקד במה שיותר חשוב הפעם.

היכולת הזו שלך, לשלוט בסיטואציה גם כשהיא משתבשת לך. ולא משנה שכולם רואים, ורואים שאני מסרב לשתף פעולה, את נשארת בשליטה מלאה. לשנייה אתמול לא נתת לי הרגשה שאת משחררת אותי מלהיות כפוף רק לך, אפילו (כך הבנתי היום) כשהצלחתי לא להקשיב לך ולא לשים לב שאת מדברת איתי. עדיין לשניה לא התערערת ולא איבדת את הרוגע שלך. הבנת שאני במאה אחוז של אי-נוחות. שאני לא רגיל לשום דבר ממה שראיתי שם ושאפילו איפה להניח את העיניים אני לא מוצא.

מסתבר שאני שלך עוד יותר עכשיו. ראית אותי ברגעים שבהם הבדס"מ דחה אותי פיזית והגעיל אותי, ולא שלחת אותי הביתה בכעס מצד אחד, ולא נתת לי להרגיש שאנחנו שווים פתאום מצד שני. זה בונה את המקום שלך מולי יותר מזה שהייתי ניגש אלייך ומתכופף שם מול כולם כדי לקבל הצלפות.

וניסוח קטן שזרקת לי היום כשדברנו, ואמרתי לך שהרתיעה אותי קצת התחושה שאין מרחב ברור בין נשלט אחד לשני שם. 
"בדבר אחד תהיה בטוח ניר להבא: אף אחד לא נוגע במה ששייך לי"

ולהסביר למה לשמוע ממך את המשפט הנ"ל זה כל כך סקסי וכל כך עוצמתי יהיה מאמץ חסר סיכוי. יש גבול גם למילים שאני יכול למצוא.

האיזור במוח שלי שרוצה להישלט כבה אתמול. זה לא כיבה כלום בנוגע למי שאת ולמקום שלך מולי.

ואולי בעצם, זה הפך את אתמול ליופי של מסיבת פמדום ראשונה בשבילי

כדי לנחות בבת אחת. כדי להרגיש זרות.

כזו שאני לא מכיר כבר עידנים, מאז היום הראשון בבית הספר החדש.

מיניות מוחצנת, חדרים אפלים, יקום מקביל שמעורר שדים ישנים שכבר שכחתי שעוד מנמנמים פה בדממה בוטחת.

מסביב מוזיקה, אלכוהול, אנשים נהנים. נראה כאילו כולם ערומים ורק אני לבוש אבל אצלי בראש כולם לבושים ורק אני הגעתי ערום. 

חוזר במכה לוונילי הסאחי שבי. קובע מהר לבירה בפאב בורגני ועבש עם כמה חברים.

לדבר קצת על כדורגל על פוליטיקה ועל חיים, ולהחזיר את הצבע ללחיים לפני שהשחור הלבן והאדום יעטפו אותי חזק מדי.

יש כמה סוגים של נחשים. ולכל אחד הדרך שלו לצוד את טרפו.

אחד מלפף את עצמו לאט סביב קרבנו. הקרבן לרוב לא מודע לסכנה. הוא ישן או לא זהיר. וכשהוא מבין מה קרה הוא כבר לא יכול להשתחרר. הוא ינסה, אבל זה חסר סיכוי.

אחד מכיש. הטרף לא מבחין בו. הוא משתלב בנוף הידידותי, או סתם עומד ללא תנועה, והקרבן לא מזהה את הסכנה.

ההכשה מתרחשת פתאום, בשבריר שניה. מרגע ההכשה זמנו של הטרף קצוב. לעתים יבחר הנחש לשחק בטרף ולהשתעשע בו להנאתו, לעתים יוותר על הטקס ורק ימתין ויצפה מהצד בניסיונות הבריחה חסרי הסיכוי של טרפו.

והסוג הכי הרסני? ההוא הקדמון. זה שיודע שאתה תמים ונאיבי, ומגיש לך את הפרי האסור. 

הוא יודע שאתה תטעם, הוא יודע שלא תצליח להפסיק לאכול. 

הוא יודע שאחרי שתאכל מעץ הדעת ותדע דברים שלא ידעת קודם לא תוכל להחזיר את הגלגל לאחור. 

אין על ספר בראשית. אין כמו להתחיל ולהיות בבראשית.

רק משהו אחד שם לא ממש הבנתי. כי בפסוקים אני זוכר שמדובר על נחש אחד. אבל אני יודע שמדובר בכלל על נחשית. וכזו שכל פעם מופיעה כסוג אחר, עם שיטות ציד וטרף אחרות.

כלומר, עכשיו אני יודע. אחרי שאכלתי מעץ הדעת.

מה שטוב במרק עוף ביום גשום הוא הטעמים שמחלחלים.

נותנים לו שעה-שעתיים על אש קטנה, וכל מה שקשה בפנים - תפוח אדמה, גזר ושום, מתרכך לאט לאט ומוציא טעמים יחד עם מה שכבר היה רך קודם - הבצל, העוף, האטריות והירוקים.

וכל הדבר הזה הופך מים מהברז לדבר הכי טוב בערב של גשם.

אז גם כשלוקחים גבולות נוקשים יותר ורכים יותר ותשוקות ואופי, ומערבבים ושמים על אש קטנה של השולטת הנכונה, לאט לאט הכל נותן טעם של משהו מאד מדויק וטוב.

אנעארף משהו כזה שיוצר הקבלה בין מרק עוף לבדס"מ.

שבוע שעבר באיזה ערב ישבתי לרגליה של הוויצ'. היא התנמנמה וקראה ספר ומדי פעם דיברנו ומדי פעם שתקנו. ואני כמו העץ בסיפור הייתי מאושר, כי אני שם והיא מי שהיא. 

ואז ברגע של היסח הדעת שמעתי קול: "ניר, מה אתה עושה?!"

מסתבר שהצצתי בסלולרי. החזרתי וואטסאפ לכמה חברים ששלחו הודעות ונשארתי איתו אצלי. שולח הודעה, מניח, קורא הודעה, שולח עוד אחת. 

כוחו של הרגל ניצח את כוחה של הרגל. וזה ממש, אבל ממש לא הגיוני. 

כי להיות שם ליד הוויצ' ולתת להיררכיה בינינו לחלחל לתודעה של שנינו זה הדבר הכי מרגיע ונכון שיש.  

וזה לא שאני מפקיד את הטלפון בכניסה כמו בשער של בסיס צבאי מסווג. שנינו לא סובלים הצגות וזיופים, אבל ברגע הזה היה ברור שאני שם בשבילה נטו. 

ושכחתי. והיא יודעת לגרום לי להצטער כשאני שוכח. 

וב"להצטער" אין הכוונה להצלפות, לסטירה הגונה, או לפקודה כלשהי. כי את זה אני רק מחכה וצמא לקבל ממנה. ורק ממנה. 

הכוונה ב"לגרום לי להצטער" היא למבט מאוכזב. כזה שחודר את העיניים שלי ושואל "ברצינות? מה כל כך דחוף לך שם עכשיו במקום להיות איפה שאתה?" ואין לי תשובה. 

לשנייה קצרה מעדתי והתרגלתי אליה. לזו שאי אפשר להתרגל אליה. 

2. לנשק את כף הרגל שלה

1. לשבת מולה במסעדה, לנהל שיחה רגילה כמו עוד שני אנשים בעולם, להסתכל אחד לשני בעיניים ולדעת שלפני/בעוד שעה אנשק את כף הרגל שלה.

חבל שאין בעברית מילה יותר סקסית ל"היררכיה"

כשהייתי בן ארבע, אבא שלי לימד אותי לשחק שחמט. הסתכלתי בו משחק עם חבר והוקסמתי. הוא הסביר לי איך כל כלי זז, ואז את המשחק עצמו כך שבגיל מוקדם מאד מצאתי את עצמי משחק מולו משחקים מלאים. הם כמובן היו קצרים. הייתי ילד בגן ולא הייתי יריב. אבל למדתי.

ואם בהתחלה הייתי חוטף מט סנדלרים שוב ושוב, לאט לאט למדתי לחסום אותו, משם הוא המשיך ללמד אותי איך להזהר ממלכודות פשוטות ומורכבות, איך לפתח כלים, איך לחשוב טקטית ואסטרטגית, ואיך לנסות לעקוץ את היריב בעצמי ולא רק לנסות להתחמק.

אממה, היתה בעיה אחת לאורך אותן שנים של של גן-תחילת בי"ס: עם כמה שהשתפרתי, תמיד הייתי מפסיד. והייתי תחרותי כבר מגיל קטן. השנאה שלי להפסדים נוצרה קצת אחרי שנגמלתי מהמוצץ.

מה עושים? לתת לי לנצח? הוא לא היה מוכן בשום פנים. עם כמה שאמא שלי ביקשה ממנו. זו לא דרך ללמד. וגם כשפעם אחת הוא נכנע וויתר לי, אני קלטתי מהמבטים ביניהם שרימו אותי ונתנו לי לנצח. ובכיתי בטירוף. הבכי ברגע הזה שבו הבנתי שמרמים אותי ולא באמת ניצחתי הוא אחד מזכרונות הילדות היותר צרובים שלי.

אבל להכל יש פתרון. לא לוותר לי ובכל זאת לתת לי להיאבק ולנצח? שום בעיה. אני הייתי מתחיל עם כל הכלים. הוא היה מתחיל ללא מלכה וצריחים ומנסה לנצח. והיה פייט בלי שיוותר לי. בהמשך חזרו הצריחים ללוח ולאחר מכן נוספה גם המלכה ובמקומה הוצא "רק" פרש או רץ. עד שהתמודדתי מולו כשווה עם אותה נק' פתיחה, ואחר כך התחלתי גם לנצח בקביעות.

זה בעייתי לתת למישהו רק לדרוך במקום בלי שיהיה לו איך ללמוד. וזה בעייתי לוותר. או גרוע יותר, לתת לו מתנות מתוך רחמים. צריך למצוא במצבים מסוימים את הנוסחא המדויקת שתמנן בין הרצון לעזור ובין הרצון לא לעשות הנחות.

הוויצ'. מעבר ליותר מדי דברים שיש בה, יודעת שאני נשלט חדש. שעד היום היו לי התנסויות שטחיות וחד פעמיות. רובן בעבר הרחוק בתשלום ובלי טיפת עומק ומנטליות. ומנטליות זה הרי רוב מה שאני והיא בונים.

היא לא סולחת לי על טעויות. היא לא מתעלמת מהן. היא לא מרחמת עלי. שנינו יודעים ששליטה מרחמים זו לא שליטה וזה לא מעניין אותנו. ויחד עם זה היא לא נתקעת על כל משהו לא במקום שאמרתי או עשיתי. היא מדויקת.

אלו לא רק העיניים הלא הגיוניות שלה שקודחות בי ברגעים שבהם אני מחפש להתאיין לידה וצמא לשליטה שלה כמו נווד צרוב-גרון במדבר אחרי שלוש קילו חלווה. זו היכולת שלה לא להתרגש אם עצבנתי אותה, אבל לתת לי לדעת את זה טוב מאד ולגרום לי להצטער. לא לעשות סצינה אבל גם לקלוט כל מבט הכי קל שלי וכל היסוס ולא לתת לי להתחמק ועדיין להישאר נינוחה ושולטת לחלוטין בסיטואציה.

מהשנייה הראשונה ניקיתי כל מיני מניירות של שליטה מלמטה שלא הייתי מודע אליהן בכלל. היא לא השאירה לי ברירה. 

ומהצד השני גם מרגישה בטוח לתת לי הרגשה טובה כשעשיתי או אמרתי משהו שעושה לה טוב. היא תנחית אותי מיד אם אני שוכח את המקום שלי בגלל זה, אבל גם נותנת לי לדעת שפגעתי ושאני הולך לכיוון נכון מולה.

אנחנו עדיין לא משחקים אחד מול השני בכלים מלאים. את המלכה האמיתית שבה היא עוד שומרת בכיס (רפרנס מתבקש וצפוי). זה לא יהיה כוחות. גם עכשיו זה לא כוחות. היא יותר מדי. אבל לאט לאט אני לומד איך לזוז. באיזה קצב, מתי להכנע יותר, מתי פחות, מתי להיות אני ומתי יש רק היא. מתי מותר לי להעז ומתי להגן.

את הכללים רק את קובעת, וויצ'. אבל לאט לאט אני מתחיל להבין את המשחק.

עבודה. לקוח חדש וחשוב.

צריך לכתוב איזה קטע קוד דחוף כדי לבדוק פיתוח אפשרי לקראת התקנת מערכת אצלם. אני בטלפון בשיחת ועידה. 

בינתיים מנסה לשווא לפרסם משהו לכבוד הוויצ' ולכבוד הכפתורים החדשים שהיא מצאה לי בראש ולכבוד הדרך שבה היא נוגעת-לא נוגעת בהם.

אבל מאיזשהי סיבה הבלוג חסום לפרסום. אז אני מנסה לכתוב שוב ולפרסם שוב. לא מצליח. (אני עושה פה סוג של QA בתכלס)

חוזר לעבוד. לוקח קטע קוד כדי לנסות להריץ שוב את החישוב ללקוח. מעתיק אותו, ופתאום במקום שורות קוד באנגלית רצות לי שורות בעברית על המסך. הפוסט עליה שאני לא מצליח לפרסם.

והכל בלייב מול ראש הצוות והלקוח. 

רגעים בחיים שצריך להתעשת ברגע, להיות רגוע, ולפני שמישהו יספיק לקלוט איזו שורה להפטיר באדישות "כן, נראה לי שהמייל שאני כותב ל**** כרגע לא ממש יעבוד" ומסמן מחיקה ואישור תוך כדי חזרה לשיחה.

מודה שקיימת בי עדיין סקרנות בנוגע למה היה קורה אם במקום למחוק הייתי לוחץ על הרצה

הנה המגפיים שלה. שחורות. מאסיביות.

שם, ליד אותן מגפיים, אני מבין שצדקתי לגבי עצמי.

אני לא נשלט בקלות, אבל אני טוטאלי.

אני מחפש דברים מסוימים, אני צריך אותם. כשהם חסרים אני לא יכול להתנתק ממי שאני במציאות ולעבור לצד האפל של המוח שלי. זה שמשתוקק להישלט.

אני לא מתייג את עצמי בהגדרות פה כ"נשלט". כי אני לא בדיוק. זה קיים אצלי אבל לא אני. זה לא קופץ ברגע שמגיעה מולי בחורה מושכת, אני הוונילי מסתדר שם בסדר.

אני נמשך ורוצה את זה. אבל זה צריך לקרות עם בת אדם שיודעת איך לנעוץ שיניים, איך לצוד לי את המוח ולטרוף לי את התודעה. וציד היא אומנות מסובכת כשמדובר במוח.

אבל אם זה קורה אני מתמסר. אליה. לגחמות ולרצונות שלה. לא מחפש להתפזר ולא מחפש שתגשים לי פנטזיות בדס"מיות (ואללה יודע שיש לי, והרבה). רוצה ליצור היררכיה אמיתית

המגפיים בתמונה למעלה הם מגפי הציד של הציידת שצדה אותי. הם המקום להיות בו. שם לצידם כל מה שאני רוצה הוא לשרת אותה, ולעשות כל מה שהיא רוצה. להתמסר להעריץ ולהיות כל דבר שהיא תצטרך. ולא אכפת לי אם היא במצב רוח רך ונוח או עייפה קוצנית ותובענית. כל עוד יש לי איך להיות קיים עבורה. כל זמן שיש לי מקום ליד מגפיה.

מכשפות קיימות במציאות. הן מרחפות מעלינו על מטאטאים, ומדי פעם משליכות פתיון למטה כשהן מחליטות. יש בזה משהו מאיים. יש גם רצון להסתובב בין הפתיונות ולטעום קצת מכל דבר.

צריך אומץ בשביל לנגוס באחד ולתת לקרס להינעץ בך.

טוב שנגסתי בפתיון שלך. עוד הייתי עלול לחשוב שהמגפיים האלה הם סתם עוד מגפיים של מישהי. סתם עוד מגפיים שחורות מעור.

והם, כמו הוויצ' שאת, הרבה יותר מ"סתם עוד". 

אני לא למטה כשאני תחתייך. 
הרי בשביל להיות לרגלייך -
צריך לטפס. על הברך בכריעה.
אל האופק.
עוד מבט לשמש לפני שקיעה.

ולהסדיר דופק.

Not a slave if I’m already free"
"Not a captive if it’s where I want to be