שבוע שעבר באיזה ערב ישבתי לרגליה של הוויצ'. היא התנמנמה וקראה ספר ומדי פעם דיברנו ומדי פעם שתקנו. ואני כמו העץ בסיפור הייתי מאושר, כי אני שם והיא מי שהיא.
ואז ברגע של היסח הדעת שמעתי קול: "ניר, מה אתה עושה?!"
מסתבר שהצצתי בסלולרי. החזרתי וואטסאפ לכמה חברים ששלחו הודעות ונשארתי איתו אצלי. שולח הודעה, מניח, קורא הודעה, שולח עוד אחת.
כוחו של הרגל ניצח את כוחה של הרגל. וזה ממש, אבל ממש לא הגיוני.
כי להיות שם ליד הוויצ' ולתת להיררכיה בינינו לחלחל לתודעה של שנינו זה הדבר הכי מרגיע ונכון שיש.
וזה לא שאני מפקיד את הטלפון בכניסה כמו בשער של בסיס צבאי מסווג. שנינו לא סובלים הצגות וזיופים, אבל ברגע הזה היה ברור שאני שם בשבילה נטו.
ושכחתי. והיא יודעת לגרום לי להצטער כשאני שוכח.
וב"להצטער" אין הכוונה להצלפות, לסטירה הגונה, או לפקודה כלשהי. כי את זה אני רק מחכה וצמא לקבל ממנה. ורק ממנה.
הכוונה ב"לגרום לי להצטער" היא למבט מאוכזב. כזה שחודר את העיניים שלי ושואל "ברצינות? מה כל כך דחוף לך שם עכשיו במקום להיות איפה שאתה?" ואין לי תשובה.
לשנייה קצרה מעדתי והתרגלתי אליה. לזו שאי אפשר להתרגל אליה.