כשהייתי בן ארבע, אבא שלי לימד אותי לשחק שחמט. הסתכלתי בו משחק עם חבר והוקסמתי. הוא הסביר לי איך כל כלי זז, ואז את המשחק עצמו כך שבגיל מוקדם מאד מצאתי את עצמי משחק מולו משחקים מלאים. הם כמובן היו קצרים. הייתי ילד בגן ולא הייתי יריב. אבל למדתי.
ואם בהתחלה הייתי חוטף מט סנדלרים שוב ושוב, לאט לאט למדתי לחסום אותו, משם הוא המשיך ללמד אותי איך להזהר ממלכודות פשוטות ומורכבות, איך לפתח כלים, איך לחשוב טקטית ואסטרטגית, ואיך לנסות לעקוץ את היריב בעצמי ולא רק לנסות להתחמק.
אממה, היתה בעיה אחת לאורך אותן שנים של של גן-תחילת בי"ס: עם כמה שהשתפרתי, תמיד הייתי מפסיד. והייתי תחרותי כבר מגיל קטן. השנאה שלי להפסדים נוצרה קצת אחרי שנגמלתי מהמוצץ.
מה עושים? לתת לי לנצח? הוא לא היה מוכן בשום פנים. עם כמה שאמא שלי ביקשה ממנו. זו לא דרך ללמד. וגם כשפעם אחת הוא נכנע וויתר לי, אני קלטתי מהמבטים ביניהם שרימו אותי ונתנו לי לנצח. ובכיתי בטירוף. הבכי ברגע הזה שבו הבנתי שמרמים אותי ולא באמת ניצחתי הוא אחד מזכרונות הילדות היותר צרובים שלי.
אבל להכל יש פתרון. לא לוותר לי ובכל זאת לתת לי להיאבק ולנצח? שום בעיה. אני הייתי מתחיל עם כל הכלים. הוא היה מתחיל ללא מלכה וצריחים ומנסה לנצח. והיה פייט בלי שיוותר לי. בהמשך חזרו הצריחים ללוח ולאחר מכן נוספה גם המלכה ובמקומה הוצא "רק" פרש או רץ. עד שהתמודדתי מולו כשווה עם אותה נק' פתיחה, ואחר כך התחלתי גם לנצח בקביעות.
זה בעייתי לתת למישהו רק לדרוך במקום בלי שיהיה לו איך ללמוד. וזה בעייתי לוותר. או גרוע יותר, לתת לו מתנות מתוך רחמים. צריך למצוא במצבים מסוימים את הנוסחא המדויקת שתמנן בין הרצון לעזור ובין הרצון לא לעשות הנחות.
הוויצ'. מעבר ליותר מדי דברים שיש בה, יודעת שאני נשלט חדש. שעד היום היו לי התנסויות שטחיות וחד פעמיות. רובן בעבר הרחוק בתשלום ובלי טיפת עומק ומנטליות. ומנטליות זה הרי רוב מה שאני והיא בונים.
היא לא סולחת לי על טעויות. היא לא מתעלמת מהן. היא לא מרחמת עלי. שנינו יודעים ששליטה מרחמים זו לא שליטה וזה לא מעניין אותנו. ויחד עם זה היא לא נתקעת על כל משהו לא במקום שאמרתי או עשיתי. היא מדויקת.
אלו לא רק העיניים הלא הגיוניות שלה שקודחות בי ברגעים שבהם אני מחפש להתאיין לידה וצמא לשליטה שלה כמו נווד צרוב-גרון במדבר אחרי שלוש קילו חלווה. זו היכולת שלה לא להתרגש אם עצבנתי אותה, אבל לתת לי לדעת את זה טוב מאד ולגרום לי להצטער. לא לעשות סצינה אבל גם לקלוט כל מבט הכי קל שלי וכל היסוס ולא לתת לי להתחמק ועדיין להישאר נינוחה ושולטת לחלוטין בסיטואציה.
מהשנייה הראשונה ניקיתי כל מיני מניירות של שליטה מלמטה שלא הייתי מודע אליהן בכלל. היא לא השאירה לי ברירה.
ומהצד השני גם מרגישה בטוח לתת לי הרגשה טובה כשעשיתי או אמרתי משהו שעושה לה טוב. היא תנחית אותי מיד אם אני שוכח את המקום שלי בגלל זה, אבל גם נותנת לי לדעת שפגעתי ושאני הולך לכיוון נכון מולה.
אנחנו עדיין לא משחקים אחד מול השני בכלים מלאים. את המלכה האמיתית שבה היא עוד שומרת בכיס (רפרנס מתבקש וצפוי). זה לא יהיה כוחות. גם עכשיו זה לא כוחות. היא יותר מדי. אבל לאט לאט אני לומד איך לזוז. באיזה קצב, מתי להכנע יותר, מתי פחות, מתי להיות אני ומתי יש רק היא. מתי מותר לי להעז ומתי להגן.
את הכללים רק את קובעת, וויצ'. אבל לאט לאט אני מתחיל להבין את המשחק.
