הנה המגפיים שלה. שחורות. מאסיביות.
שם, ליד אותן מגפיים, אני מבין שצדקתי לגבי עצמי.
אני לא נשלט בקלות, אבל אני טוטאלי.
אני מחפש דברים מסוימים, אני צריך אותם. כשהם חסרים אני לא יכול להתנתק ממי שאני במציאות ולעבור לצד האפל של המוח שלי. זה שמשתוקק להישלט.
אני לא מתייג את עצמי בהגדרות פה כ"נשלט". כי אני לא בדיוק. זה קיים אצלי אבל לא אני. זה לא קופץ ברגע שמגיעה מולי בחורה מושכת, אני הוונילי מסתדר שם בסדר.
אני נמשך ורוצה את זה. אבל זה צריך לקרות עם בת אדם שיודעת איך לנעוץ שיניים, איך לצוד לי את המוח ולטרוף לי את התודעה. וציד היא אומנות מסובכת כשמדובר במוח.
אבל אם זה קורה אני מתמסר. אליה. לגחמות ולרצונות שלה. לא מחפש להתפזר ולא מחפש שתגשים לי פנטזיות בדס"מיות (ואללה יודע שיש לי, והרבה). רוצה ליצור היררכיה אמיתית
המגפיים בתמונה למעלה הם מגפי הציד של הציידת שצדה אותי. הם המקום להיות בו. שם לצידם כל מה שאני רוצה הוא לשרת אותה, ולעשות כל מה שהיא רוצה. להתמסר להעריץ ולהיות כל דבר שהיא תצטרך. ולא אכפת לי אם היא במצב רוח רך ונוח או עייפה קוצנית ותובענית. כל עוד יש לי איך להיות קיים עבורה. כל זמן שיש לי מקום ליד מגפיה.
מכשפות קיימות במציאות. הן מרחפות מעלינו על מטאטאים, ומדי פעם משליכות פתיון למטה כשהן מחליטות. יש בזה משהו מאיים. יש גם רצון להסתובב בין הפתיונות ולטעום קצת מכל דבר.
צריך אומץ בשביל לנגוס באחד ולתת לקרס להינעץ בך.
טוב שנגסתי בפתיון שלך. עוד הייתי עלול לחשוב שהמגפיים האלה הם סתם עוד מגפיים של מישהי. סתם עוד מגפיים שחורות מעור.
והם, כמו הוויצ' שאת, הרבה יותר מ"סתם עוד".
