למה שובר שורות זו סדרה כל כך מושלמת?
כי הכל קורה בה לאט. התהליך שעולה על האש בפרק הראשון מונח על הלהבה הכי קטנה.
הדנטורציה מתרחשת מולקולה אחר מולקולה, מול העיניים שלנו, אבל בלי שנבחין בזה.
וולטר וויט מתחיל את המטמורפזה ממי שהוא להייזנברג כבר בסצינה הראשונה בסדרה. אבל בשום שלב אתה לא מצליח לדמיין עד לאן זה יגיע. זה קורה מול העיניים שלך בלי שאתה שם לב, עד שבפרקים האחרונים זה קורה כל כך חזק ומדויק. וזה כל כך טוב שזה מצחיק וחזק ומאד עצוב ובועט בבטן בוולה.
זו הסיבה שאני מעדיף סדרה טובה על סרט טוב. אני נוטש סדרות סדרתי כבר בפרקים הראשונים אם נדמה לי שמאכילים אותי בכפית בתאוצה של אפס למאה בעשר שניות.
העלילה שם רוקדת טנגו מהרגע הראשון. צעד קדימה ושניים אחורה ועוד חצי צעד קדימה.
עד כדי כך שאפילו סצינת משחק מוגזם, שבכל סדרה אחרת היתה גורמת לי לגחך ולסגור את המסך, עוברת שם חלק והופכת לרגע קאלט. אותו:
”!Say my name! You god damn right" (מי זוכר??) נראית פתאום אמינה ומתבקשת למרות הפאתוס המגוחך.
איך? איך זה לא נראה מזויף? בגלל אורך הנשימה. (ותסריט מעולה ושחקנים מעולים) קשה לשים לב כשדברים התבשלו כל כך לאט. כל נק' שבר והתעלות, חולשה וכוח, אתה עובר יחד עם וולטר. אתה רואה את התסכול והזעם שמצטברים, את הפחדים וההצלחות, את שכרון הכוח ותחושת המשמעות ברגעים שבהם הוא מרגיש שהוא "מישהו" סוף סוף. הסצינות הופכות מהזויות ומגוחכות למציאות אמינה והגיונית. פשוט נתנו להן לבעבע בלי לפתוח את המכסה כל רגע ולבדוק אם האוכל, או הקריסטל מת' במקרה הזה, כבר מוכן.
המסקנה היא שלא משנה כמה מגוחכת הסצינה שיש לך בראש, אם היא תיבנה לאט, באמינות, אם השחקנים ירוויחו את האמון במשחק שלהם דרך קטעים רגועים יותר, וסתמיים יותר, דרך השקעה במחוות קטנות ולא יחפפו בשביל להגיע לסצינות של השבירות והקתרזיס, בסוף תוכל להגיש להם כל דבר. וזה יהיה אמיתי. בום. בול ללב או למוח.
סדרה אהובה במיוחד. הקשר לבדס"מ ברור.
