בכדורגל אומרים: "רק תשמרו על הבית". גם אם העונה חרא וכלום לא הולך, בבית מול הקהל הביתי אל תתבזו ואל תבזו את הסמל. בית זה מבצר, זה עוגן.
גם לי היה עוגן כזה. בדיוק התחלתי לרהט וסיימתי לפרוק ארגזים. ברצותי נועל וברצותי פותח. ברצותי נרדם בתשע בערב, וברצותי יושב עם חברים עד מאוחר כדי לקום עייף לעבודה.
השבוע היא הודיעה לי ששוב ניפגש. יש לה ערב פנוי.
אני כבר מתחיל להתרגל לזה שאי אפשר להתרגל אליה. היא יותר מדי מהכל, ובשביל נתין טרי כמוני שלומד מה זו היררכיה התמסרות וציות, זה המון אור שנוחת על העיניים. זוהר צפוני שמכשף את כולך בזמן שרק ניסית לפתוח תריס ולהציץ החוצה. עוצמה כוח ויופי שמשבשים יחדיו בעירבוביה זוהרת.
הפעם אין אנשים, זה רק אנחנו. ואני הולך בדמיון לפנטזיות המעומעמות שלי. אולי אנשק את רגליה היפות-הרבה-יותר-מדי סוף סוף? אולי משהו אחר שפנטזתי שיקרה? אין סיבה שלא.
הפנטזיות שלי כרגע מאד סולידיות, לא פרועות. אני מכין את עצמי למימוש. יש ערב ארוך לפנינו.
כמעט שום דבר מזה לא מתרחש. נאדה. לנשק את הרגליים שלה? פחחח. לא מתחשק לה להוריד גרביים. קר. אני מסתכל בעיניים שלה ויודע שהיא גם לא תתן לי מזה רק כי אני רוצה. היא גם לא עושה דווקא. היא פשוט עושה.
היא מנהלת הכל. מהשנייה הראשונה ועד האחרונה. אני לא מצליח לצפות מה היא תרצה עכשיו ומה בעוד חצי שעה. שליטה מלמטה מולה זה כמו לדמיין משולש עם 4 צלעות, לא אפשרי.
אבל דבר אחד חוצב בי מרגע לרגע, כמו טיפות עיקשות על סלע- הרצון לשרת אותה. לרצות אותה. להתמסר אליה.
הפנטזיות שלי הן כמו הירח והכוכבים. הם מאירים את הזמנים שבהם אני חושב על שליטה.
אבל היא שמש. כשהיא מופיעה וזורחת כל הפנטזיות שלי נעלמות. ואני לומד שהפטיש האמיתי שלי פה הוא לשרת. לשרת אותה.
זה משהו שאי אפשר ללמד מה שהיא עושה. העיניים שלה כשהיא מסמנת לי במבט שמשהו שעשיתי או אמרתי היה מדויק. היכולת שלה להבין בדיוק מה אני רוצה ומה נכון, ואיך לתפוס את המושכות על הזמן בעדינות ובתקיפות. אינטליגנציה זה סקסי.
אני מבין שהיא אוהבת להעניק כאב, ומשתוקק שהיא תכאיב לי. כמעט מתחנן. איך? משהו שלפני שעה היה קרוב לגבול אצלי הופך בסוף הערב לרגע הבדס"מ הכי חזק שיוצא לי לחוות. כשהיא מחליטה קצת להכאיב לי בסוף הערב, אני בקושי מרגיש את זה פיזית. לא כביטוי, אני יודע שיש תחושה של כאב אצלי בגוף אבל זה כמו רדיו לא מכוון. אני לא חש את זה. המוח שלי משותק מזה שהיא נהנית כרגע. זה סם.
כשנוח לה בשקט, אני שותק. וכשנוח לה שנדבר אני מדבר. לפעמים עדיין מחליק, שוכח שזה העולם שבו אני "ניר". היא מזהה את זה לפניי. אני כבר לא צריך הסבר. מבין איפה ניסיתי לתמרן אותה. שנינו מבינים שזה לא אפשרי. משפיל כמה שזה לא אפשרי. היא חדה מדי.
אני מתומרן. מנווט. מציית. נתון למרותה לערב שלם.
זה בלוג על בית שנבזז, על מבצר שנכבש. על תודעה שנלקחה בשבי. על מפתחות שנכנסו לסוויצ' של המוח ועל מישהי שיודעת בדיוק לאיזה כיוון לסובב אותם כדי להניע את הכל לרצונה.
היא ניהלה אותי ושלטה בי לחלוטין, אבל הפעם, זה קרה אצלי בבית. במבצר שלי. בסלון שלי. כשהיא על הספה שלי. כשהיא ברכב שלי.
אין לי יותר לאן ללכת. היא כובשת את הכל. תודה לך על זה
