אני אוהב מספרים.
מתחרמן מהם. אוהב להתעסק בהם. אוהב לחשב הסתברויות, לשחק עם סטטיסטיקות, אוהב לחשב בראש את החשבון יחד עם הטיפ בארוחות רבות משתתפים במסעדה לפני ההוא שמתקתק בסלולרי.
יש איזו שלמות באיך שמספרים מזדווגים. בחיבור ובפירוק שלהם. בטוטאליות שהם יוצרים. אין "בערך" במשוואות. מסובכות ככל שיהיו.
וכשאיזה חישוב סטטיסטי או קומבינטורי מסתדר לך בראש, או כשאיזו משוואה מסובכת פתאום מתפרקת לאט לאט על הדף לגורמים ולאיברים ואתה מרגיש, בלי שבדקת את התשובה או קיבלת חזרה את המבחן מהמרצה (אני מתגעגע ללימודים), שמה שיוצא לך על הדף פשוט נכון, זה כמו סרט או ספר עם טוויסט חזק ומהודק, ששם את הכל במקום, וגורם לך להרגיש קצת טיפש שלא חשבת על זה בעצמך במהלכו ובעיקר כמו ילד במופע קסמים שמתלהב מזה שהצליחו לעבוד עליו כל כך יפה.
הדיוק במתמטיקה הוא אבסולוטי. 14.56 זה לא 14.57 בדיוק כמו שזה לא 906756-. אין באמצע. אין "קרוב". הכל צריך להיות נעול. חד. מדויק.
מישהו (שכחתי מי זה. נדמה לי שהוא היה איטלקי, לא אחד מהמפורסמים) בימי הביניים ניסה לחשב את מהירות האור בעזרת חישובים של ליקויים כאלה ואחרים של כוכבים בחלל, הוא טעה באיזו עשירית שניה באיזה חישוב. זה תורגם לטעות של 200,000 ק"מ לשניה מתוך 300,000 בתוצאה הסופית.
הישג מרשים מאד מבחינה חישובית כמובן לכשעצמו. אבל מתמטית די חסר ערך. בגלל טעות מיקרוסקופית.
הבדיחה אומרת שמתכנת פיזיקאי ומתמטיקאי נוסעים בהולנד ברכבת ורואים פרה לבנה אוכלת עשב.
המתכנת מצהיר: "איזה קטע! כל הפרות בהולנד לבנות!"
אומר הפיזיקאי: "לפחות חלק מהפרות בהולנד לבנות"
אומר המתמטיקאי: "יש בהולנד פרה אחת, עם צד ימין לבן"
ככה זה עם מספרים. מה שלא הוכחת לא נכון. גם אם מצאת מיליון דוגמאות. עד שלא תמצא הוכחה שחורזת הכל זו רק השערה.
וכשאתה לומד איזו הוכחה יפה או איזה משפט מסובך ומצליח להבין אותה לעומק יש בזה אינסוף יופי. הכל מסתדר במקום. הכל אמיתי לחלוטין. הכל מהודק. זו לא תיאוריה שלפעמים עובדת.
לא משהו שנכון רק לגברים או רק לנשים או רק לבעלי סוג דם מסוים או אופי מסוים.
זה נכון כמו ששום דבר אחר לא נכון. זה נכון מתמטית.
אז ככה. כשנוצרת היררכיה אמיתית מול מישהי, ואני כורע על הרצפה לרגליה. זה ככה. מבחינת הדיוק. והשלמות והנכונות שבזה. ממש ככה.
כמו שני מספרים.
