ומשום מקום. לא ראיתי את זה בא.
אדומה על משהו בבלוג. התכתבות קצרה. עוד כמה קצרות אחריה.
אני למדתי איך דברים מתנהלים. יש קצב של הכלוב, ויש את הקצב שלי. הם לא רוקדים טוב יחד. אני לא מספיק החלטי, לא מספיק יודע מה אני מחפש. זה חליל תובעני פה.
אחרי כמה התכתבויות החלטתי לזרוק אבן לאוויר. לכיוונה. דיברנו קצת. ואני כבר יותר מעז להיחשף. חושפים פנים. מדברים קצת באמת. היא משדרת איזו עוצמה שמעלה את החששות הרגילים שלי. זה שהיא יפהפייה לא מוסיף לשקט שלי. ובכלל השיחה כולה מתנהלת במין חוסר איזון כזה. אני מרגיש שהיא יודעת לכוון את המילים שלה עוד לפני שאני מבין אותן. צד אחד משועשע. שני מנסה להתמקם ולהבין מה קורה.
ומתגלגלים בלי שתכננתי בכלל לזה שאולי נתראה עכשיו. ויאללה למה לא. יש לי מה להפסיד? זמן טוב בחיים שלי לעשות עוד קפיצה למים.
היא משחקת בי עוד קצת. יודעת שנוצרה ציפייה. אני טרף קל מדי עבורה. יש המון מלל והגנות אצלי, אבל מאחורה מסתתר טרף כל כך קל.
ואז מישור הזמן התעקם. השתבש. הוטל כישוף.
כי היא ידעה. היא לא מיהרה. היא רק ישבה בנחת וחיכתה שאסדיר נשימה כשהגעתי. וכמו אליס במאורה, כמו דורותי בליל סופה, וכמו מצפן ליד מגנט, אין יותר דרום ואין יותר מערב ואין יותר מזרח. יש רוגע. יש שקט. ופתאום זה בכלל כמו דייט, או סתם פגישה ידידותית.
ועם כאלו אף פעם לא היתה לי בעיה להיות אני. אז אני משחרר ומשתחרר.
והיא לא רצה לשום מקום. לא ממהרת. היא יודעת. היא ידעה מהרגע שאמרתי לה שלום. היא ראתה בעיניים צוחקות את המבט שלי, מקצתו סקרן ומצפה, ורובו חושש מאכזבה
אני שיחקתי פוקר. אבל החזקתי את הקלפים הפוכים מולה. טמבל.
וממש שם נוצר הרגע. כשכבר שכחתי שיש כלוב, ושאני מלא גבולות והיסוסים וחוסר ידיעה מה אני בכלל רוצה. כשהכל נח ורגע, ממש שם היא נעצה את זה. דקרה את האוויר בדיוק של צלף סובייטי.
באותו רגע מדויק היא סימנה לי בשלווה באצבע: "על הרצפה, ניר, לרגליי, עכשיו". בלי לדבר, בלי להזיז עפעף.
והרגע הזה עוד פה איתי. אתם אולי חזרתם מריצה או טיגנתם חביתה או ראיתם יונית לוי. אצלכם הוא חלף מזמן. אבל אני אומר לכם שהוא עוד פה.
חד, מדויק, עמוק, צלול כמו העיניים שלה שקדחו בי והטביעו אותי בהן. ההתמקמות שם לרגליה קרתה בלי שהזזתי שריר לדעתי. ומי בכלל רוצה ומסוגל לקום משם. היא מדברת ושואלת, ומעבירה אלי את רוב ההוראות בתנועות אצבע קצרות. ואני מנסה לשמור על ריכוז, לא תמיד מצליח. זו לא אשמתי. אני על הרצפה בצורה שלא חשבתי שאהיה בתחילת הערב. כף רגל שסותתה באיזו מחצבה שמיימית מונחת לידי, וכשאני מאבד את החיבור למציאות לרגע ואת היכולת להבין מילים וסימנים היא צוחקת. הפאסון שנכנסתי איתו בדלת נשרף עד היסוד. אפילו סימנים לא השאיר אחריו כדי שאוכל להיזכר שהוא בכלל היה קיים.
תודה לך. על הרגע הזה. על הרוגע הזה. על היכולת הזו לקרוא ולהבין איך לגשת אלי ואיך לטוות את הרשת שלך סביבי הרבה יותר טוב ממה שאני הצלחתי להבין בעצמי. על שיחה מעניינת, על שתיקות רגועות בלי טיפה של לחץ, ועל העיניים הצוחקות שלך שקדחו בי וידעו מהרגע הראשון. ידעו הכל בלי שבכלל דיברתי.
הלוואי שגם אני הצלחתי לייצר כמה כאלה עבורך.
נ.ב חוקקו כבר חוק נגד טבעת בכף הרגל? מה נסגר עם זה?
