יש לי פטיש רציני למחיצות.
לרגע שבו הן יורדות, ושוב קמות ועולות. להבהוב הקל הזה, לנצנוץ העדין שזורק
אותנו מהמימד הוונילי למימד הרביעי. הנסתר, ההיררכי.
המימד שבו כוח פיזי לא נחשב, ושיוויון זכויות הוא סיסמא לא רלוונטית.
נזרקים פנימה והחוצה, בריקוד טנגו מושלם ואיטי. בלי לסכם תור מי לצעוד קדימה ומי יצעד תכף אחורה. כי זה כתוב
בחלל האוויר בינינו ושנינו יודעים כבר לקרוא ולדבר באותה שפה.
הרגעים שהזמן והמרחב מתעוותים קלות ומתקפלים.
מתקפלים לדו-שיח תמים עם קולגה שנהנית מהמשחק בלי להבין אותו.
עם ידידה שכבר מזהה בך את החוטים החשופים אבל מבינה שהקיום שלהם לא אומר שצריך למשוך בהם כל רגע.
ועם מישהי שכבר יודעת עליך. ויודעת איך ללחוץ בעדינות. ואיך לשחק אותנו יחד חזרה לעולם האמיתי באותה רכות.
עד שהקו המפריד מיטשטש ודוהה, ואנחנו כבר לא זוכרים באיזה צד שלו אנחנו נמצאים.