רסיסי שליטה

שבהם היינו יושבים צוחקים ומדברים, שותים, אוכלים, כמו שני חברים טובים. 

היא היתה קוראת לי בשם ולא מדברת בפקודות, אני לא קראתי לה "גבירתי" ואני לא מבקש את רשות הדיבור. כמו שני חברים.

אבל שנינו ידענו שלפני שבוע באתי במיוחד למרות שהייתי עייף כי לא היה לה חשק לנהוג, ושנינו יודעים ששלשום היא החליטה שאצחצח את נעליה

ושנינו יודעים שמחר כשהיא תחזור מהעבודה, אם יתחשק לה מסאז' ברגליים היא רק תשכב על הספה ותקליט פקודה קולית בוואטסאפ. אפילו להוריד נעליים היא לא תצטרך.

גם בשביל קפה מלמטה היא לא תצטרך לקום.


אבל עכשיו, אנחנו משוחררים. לא מרגישים צורך להבהיר מי למעלה, מי למטה, מי ברשות מי. זה מספיק ברור.
ודווקא הרגע השיוויוני הזה, כשמתרחש, הוא הרגע ששליטה מתחילה להריח מאותנטיות