עד כמה אנחנו כלום?
חיים שבעים, שמונים, לפעמים תשעים שנים ונעלמים. משאירים כמה זכרונות שייעלמו גם הם עם אלו שנושאים אותם.
מה זה אינסוף? איך תופסים אינסוף? שמעתי פעם מרצה למתמטיקה שניסה להמחיש את העוצמה של זמן אינסופי, זה הלך ככה:
תדמיינו כדור ברזל עצום ואטום בגודל של כדור הארץ. הכל ברזל. מבחוץ ומבפנים. פעם באלף שנים זבוב נוחת על הכדור ומיד ממריא חזרה.
כשהכדור כולו ייעלם ויימחה מהחיכוך עם רגלי הזבוב, הנצח אפילו לא יתחיל.
אני אוהב את הדוגמה הזו, יש בה משהו מפחיד. משהו שגורם לך להבין כמה הקיום שלך פה זמני וחסר משמעות.
השאלה היא כמובן מה להצהרה האקזיסטנציאלית המייגעת הזו ולאתר הסוטים שבו היא נכתבת?
התשובה היא רגעים. דווקא בגלל שהזמן כל כך גדול מאיתנו. דווקא בגלל שהוא טס ונוזל לנו מהאצבעות כמו מים, צריך ליצור רגעים מסוימים שיש להם קיום אמיתי. כאלה שאפשר לאחוז בהם ולהרגיש אותם לפני שנתאדה.
והיות ובאתר סוטים עסקינן, הנה שניים כאלו משלי:
-- היא היתה קושרת. מאלו שיודעות לקשור אומנותי ומורכב ובכל צורה אפשרית. אני הייתי אחרי שנים של חוסר רצון להיקשר. היא קשרה אותי פעם אחת על הקרקע, ובפעם השניה סיכמנו שאקשר על מוט(מבמבוק כמובן) תלוי מהתקרה (כמו שיש בבלוג הזה, כאלה)
היא מתעסקת, ומלפפת, ומהדקת, ואני עומד על הרצפה. יציב. כל עוד יש לי חיבור לקרקע אני בסדר, אני בשליטה.
ואז היא מסיימת, ופוסעת ונעמדת מאחוריי. מי שנקשר ככה מכיר את הרגע הזה, ובטח זוכר אותו בפעם הראשונה. היא תופסת איזו חתיכת חבל ספציפית ומושכת בבת אחת.
הרגע הזה. המשיכה האלימה הזו שמעיפה אותי באוויר. הופכת אותי מאדם יציב, קצת גבוה, לבשר מתנדנד על מוט. מערבל את זווית הראייה שלי ומשאיר רק לבן של תקרה. משאיר אותי אסור לחסדיה ומותר מכל שליטה אחרת שהיתה לי.
המשיכה הזו. הרגע הזה. איזו משיכה. כמה משיכה.
-- לא מזמן, אני אצל הוויצ' בסלון. לדעתי זו היתה פעם שלישית שנפגשנו. מסאז', שירות. דברים ששנינו נהנים מהם. חיבוק לפני פרידה והביתה, היא מחזיקה אותי אצלה, ופתאום הציפורניים שלה על הגב שלי, עדינות, ואז נוקשות, ואז שורטות. אני רואה את זה מגיע, את הכאב, אבל לא מוכן לעונג שזה מוציא ממני.
בשריטה הבאה אני כבר מוכן, העיניים שלי ממוקמות בתוך אלו שלה, והיא שורטת חזק יותר. הכאב ברור. הכבילה שהוא יוצר אליה היא ברורה יותר, אין שם חבל הפעם אבל העיניים שלי נעולות בתוך שלה, היא נושכת שפתיים בהנאה והמבט שלה באותו רגע, יחד עם הכאב שאין לי שליטה על המשך והעוצמה שלו, כל כך סקסי שכבר קשה להכיל אותו. הכאב הזה הוא החמצן שחיפשתי.
הכאב נגמר מזמן. הרגע נשאר, יציב, חסין מפני פגעי הזמן והאינסוף.
אין כמו לאסוף רגעים
