לא מסתדר לה הפמדום אתמול בערב. אז במקום זה אנחנו יחד.
הכי הרבה זמן וויצ' שהיה לי ברצף, משבת בצהריים עד היום בבוקר. פוגשים כמה אנשים טובים ואז יש רק היא.
וגם אז אני בקושי מתנתק ממנה כדי לנסוע לעבודה. מוזר שיום ראשון הבן זונה הזה ממשיך להופיע גם אחרי יום כזה. גם אחרי שהסירנה שלי שרה לי בתוך הראש וגרמה לי להתנפץ לתוך קרחון בלב אוקיינוס הקרח הצפוני.
מינונים זה דבר חשוב.
אני מכין את עצמי לזה שהיא תטרוף אותי, אני לא מכין את עצמי למינון שבו זה קורה.
זה לא כוחות.. אני נכנע, אני נמס, אני נגמר לרגליה, והיא שותה עוד ואוכלת עוד ונוגסת ישר בצוואר.
בכל פעם שאני מתנגד למשהו היא שותה את ההתנגדות שלי כמו מנת חיסון. זה מחלחל לה בדם ורק מחזק ומעצים אותה. כשההתנגדות מופיעה שוב היא כבר מנטרלת אותה בלי מאמץ, בלי לשים לב.
זה לא כוחות, שנינו יודעים, אבל כשהסתכלתי לה בעיניים רגע לפני שנכנסתי לרכב (ואיכשהו לא דהרתי לתוך העץ הראשון ברחוב) ואמרתי לה את זה היא צחקה וסיננה "אבל ניר, אפילו לא התחלתי"
אני חושב שאני מפחד ממנה.