רסיסי שליטה

הייתי משחק המון כדורסל בתקופת התיכון.

לפעמים אתה משחק מול מישהו ברמתך מהשכבה שלך. פעם אתה בכושר טוב יותר, כל קליעה נכנסת, כל הטעייה עובדת, ופעם הוא. 

בכל מקרה, המשחק יהיה מתיש לשניכם.

אבל לפעמים המגרש ריק ויש רק איזה ילד בכיתה ו' שמבקש ממך לשחק אחד על אחד, אז משחקים.

ואז אתה חוגג עליו, ומדמיין שאתה מייקל ג'ורדן. זה לא כוחות. יש לך יתרון פיזי לא הוגן בהגנה ובהתקפה, אז אתה משתעשע.

הרי אין שאלה מי ינצח. זה לא כוחות, כאמור. השאלה היא כמה חשק יש לך לשחק עם היריב, כמה מהרפרטואר אתה תנסה עליו עד שתשתעמם. 

והוא? הוא נהנה שבכלל הסכמת להכנס איתו לזירה. הוא ידע שהוא על תקן של טרף קל, של שעשוע עבורך, הוא מקבל את ההשפלה בברכה. לא כל יום יוצא לו לשחק עם שביעיסט במגרש כמו גדול.

אני מבין לאחרונה מה הרגישו הילדים האלה מהיסודי שביקשו לשחק איתנו.

זה לא כוחות מה שאת עושה לי בראש, וויצ'.