כתבתי לא מזמן שפנטזיות מזוכיסטיות של כליאה אלימות אונס ועינויים ליוו אותי מהיום שבו אני זוכר את עצמי (אבל ממש מאז. מגיל גן). ומה לגבי פטישים?
מה לגבי מלכת הפטישים, כף הרגל?
היא בוודאות לא היתה שם בילדות, אני זוכר את הפנטזיות בגילאים הללו. הן כללו אלימות, חוסר אונים, ובהמשך אפילו השפלות ("אפילו" כי בהשפלה יש עומק מעבר למה שיש באלימות שכוללת מגע פיזי) אבל לא כפות רגליים.
אני אוהב פטישים שנוגעים עמוק, שיש בהם משהו מעבר לפיזי. וכפות רגליים, עם כמה שהוא פטיש נפוץ, יש בו משהו שנוגע בגבול שבין הפיזי למנטלי.
מצד אחד הפיזי - איבר לא קטן, מלא קימורים, לא פעם כזה שמגרה את חוש הריח.
מצד שני המנטלי - איבר שמסמל עליונות, איבר שמשמש אמצעי לסגידה כלפי בעליו. איבר שמסמל כניעה והשפלה.
אני חושב שהרגע שבו אדם מבין שהוא נמשך לכפות רגליים זה הרגע שבו המזוכיזם הגס שבו (תכאיבי לי!) משתכלל ומצמיח גם ענפים דקים ועדינים יותר.
המנטלי מתבל את הפיזי, הפיזי הוא הגזע והשורש שעליו יושב הכל.
תיאוריה בשקל, אבל לפחות אצלי היא נכונה.
אז אני לא זוכר בדיוק מתי הבנתי שכפות רגליים מושכות אותי (ומתי הבנתי שהן אפילו הדבר שהכי מושך אותי). אני חושב שזה היה שם תמיד, כמו פצע סגור שצריך לגרד ולגרד כדי לחשוף.
ואני זוכר את אחד הרגעים שבו גירדתי וגירדתי חזק.
כיתה יא', אין לי אינטרנט עדיין בבית. אין סמארטפונים. בקיצור הבנתם את הפואנטה - אין פורנו.
מה כן יש? תמונות שיש בעיתונים או קטעים ספציפיים שיש בסרטים וניליים ואני יודע לאיפה צריך להריץ.
ואי שם בשביעית נחתה אצלי תמונה של ג'סיקה בייל בידיעות אחרונות מאיזו כתבה.
היא עירומה, אבל מסתירה את מה שלא חוקי לחשוף בעיתון.
הגוף שלה מסנוור לי את החיים. היה משהו פראי בתמונה הזו, בתנוחה שלה, במבט שלה. העיתון היה שמור אצלי באחת המגירות בחדר, סך הכל ידיעות אחרונות, לא משהו חשוד.
אני מדי פעם מוציא אותו ברגעי חולשה. ומתישהו שם לב שדבר אחד חסר לי. ומהרגע ששמתי לב שהוא חסר, אני לא מסוגל להפסיק לחשוב עליו - כפות הרגליים שלה חתוכות מהתמונה, הן חורגות מגבול הדף בעיתון. כבר קודם לכן אני זוכר שהתחלתי לתת תשומת לב לאיבר הזה. אבל לא ככה, בנפרד ובמפורש.
זו תמונה סופר סקסית. זו התמונה היחידה בערך שאני ממש זוכר עד היום שהחזקתי. ועדיין משהו שם חסר ואני לא מבין למה. למה אני כל כך רוצה לראות את סוף הרגליים שלה??
וככל שאני מתעסק בזה ומדמיין את זה אני מתחיל להכיר במה שקורה אצלי - אני נמשך לכפות רגליים. בפני עצמן.
אני מגרד את זה ומגרד את זה, והפצע נחשף ונחשף ואין דרך חזרה. הקרחון הולך ומתגלה והוא עצום בגודלו. וגם היום, כמעט עשרים שנים אחר-כך, עדיין חלקו מוסתר מתחת למים.
זה מקפל את הפיזי והמנטלי והמוכנע וההיררכי והגבוה והנמוך והמקומר והריחני והנשי. הכל שם.
והודות לג'סיקה בייל התחלתי לקרוא לזה בשם.
למעשה - כפות הרגליים הראשונות בחיי שעליהן ממש פנטזתי במפורש, הן כאלו שאף פעם לא ראיתי בעיניים.
אולי בעצם גם הפטיש לנעליים סגורות נולד שם?