סשן ראשון עם וויצ'.
היא מופיעה אצלי בדלת. בהתראה חלקית (ידעתי שהיא תגיע, לא ידעתי בדיוק מתי ולא היה לי מושג מה עושים).
לבושה שחור, מתוקתקת, נראית מדהים. מזל שאני לא בטרנינג.
אני מבין שהיום לא יהיה סתם ערב רגיל (גם הרגיל אצלנו הוא בדסמי. אין הצגה בסוג היחסים שלנו)
וכשהיא פורסת את הציוד שלה על השולחן אצלי בסלון, אני גם מתחיל לפחד ממנה שוב.
יש שם שוטים. וחבלים. ומחטים. ונרות בצבעים שונים. וכמה דברים שאני לא יודע בדיוק מהם אבל נועדו להסב כאב, מעדיף לא לתהות איפה.
היא אשכרה ארגנה לי ארוחת טעימות. רק שלא ברור אם אני הטועם או שאני הארוחה.
יש משהו בסשן שמיד זורק אותי לימים שבהם הייתי ממש משלם כסף בשביל אחד כזה קצר לשעה. כי הסתתרתי מהכל, והדחקתי והתביישתי בהכל.
התאורה המעומעמת, אור הנרות, הלבוש השחור של וויצ'.
אבל איזה הבדל.
איזה הבדל במי שמנהלת אותו, ברוגע שהוא מתנהל, בשליטה שלה בי ובסיטואציה, ובעיקר ברצון שלי להיות שם בשבילה ובכמה שזה אמיתי.
היא מסבירה לי מה מילות הביטחון שלי, ומשהו בטון שלה גורם לי לחשוד שהיא יודעת שמהר מאד אשתמש בהן. האפקט עלי כמובן חיובי.
זה גורם לי להנהן מולה בצייתנות ולהחליט שכל עוד זה תלוי בי אני לא מוציא מהפה אף אחת מהן.
אז מה היה בתפריט?
חבלים.
זה קורה על שולחן הסלון שלי, וזה לא סשן חבלים, אבל יש משהו ממכר במגע הזה של החבל, ובחוסר הידיעה אחרי כל קשר ולולאה עד כמה מוגבל אהיה עכשיו, לאיזה תנוחות מוזרות אצטרך להגיע כשארצה לנשום או למתוח איזה שריר.
ויש גם אינטימיות כזו שלך עם התנוחה שהקושרת מביאה אותך אליה. אתה לומד לחיות בה, לומד את מרחב התנועה שלך.
הצלפות.
אני קצת חששן. לא מהמכות, מזה ששומעים הכל בבניין שלנו.
היא נותנת כמה. זה לא חדש לי, אני אוהב את הכאב שבה ממנה. אבל השוטים המפוארים שלה ימתינו כנראה להזדמנות אחרת לנעוץ בי שיניים באמת. אה כן, ויש איזה רולר חד כזה שהיא משחקת איתו עלי בסוף הסשן כעינוי אחרון.
ההנאה שלה מהכאב שלי ממכרת.
מחטים.
מדויק מדי ומלאכותי מדי בשבילי. מסתפקים ב4-5 קטנים. לא יודע. אני אוהב דברים יותר זורמים, פחות מדויקים, כמו שעווה רותחת שמטפטפת לך על העור..
שעווה.
החלק שבו היא צובעת אותי, ומטפטפת עלי, וחוסר הידיעה מתי הטיפה נופלת, ואיפה, ומה רמת החום בנר הנוכחי, יותר קשות מהחום עצמו. אני שם לב ששמירה על פנים חתומות לגמרי מטריפות אותה, וגורמות לה להגביר את הכאב.
וכל זה כשהיא רכונה לידי, מעלי. מחזיקה לי את היד או סורקת אותי במבט מלמעלה.
הדינמיקה הזו מטריפה את כולי. החרמנות שלה מהכאב שלי טורפת לי את המוח. הכל מעורבב. דם ואש ותימרות עשן.
היא צוחקת בסוף הערב שעדיין לא הרגשתי כלום, שלא אעוף על עצמי מזה שלא נשברתי.
יש רצון להתגרות ולהגיד משהו, אבל אני מעדיף לשתוק.
כשאתה קרבן למענה יפהפייה וחושנית שזוללת את הכאב שלך ברעבתנות, לפעמים עדיף לסתום, לסתום ולחכות שהיא תתעייף ותניח עליך מגפיים כדי שתוכל קצת לנשום.
וכל זה עם קולר שהיא שמה עלי... מסתבר שאני רכוש פרטי.
תודה וויצ'
(נראה כמה זמן יקח לי להפנים שפרסמתי פה תמונה, להיזכר איזה פחדן אני, ולהעיף אותה)
