בנות.
ילדות, נערות, בחורות, נשים.
ועוד יותר אלו החילוניות, לובשות המכנסיים הכופרות החוטאות והמחטיאות.
כשאתה מתבגר כדתי, מגע מיני הוא מחוץ לתחום. אם אתה גדל בסביבה דתית הארד-קור כמוני, גם סתם מגע או אפילו
דיבור עם בנות הוא מחוץ לתחום. גם אלו הדתיות, משכבת הגיל שלך, מהשכונה שלך. כל אינטרקציה מעסיקה אותך במשך ימים,
כל שיחה קטנה או הודעת SMS נטענת במשמעות לא-קיימת.
כל נערה שמחייכת אליך גורמת לך להסתחרר ולהתאהב. והמחשבה שייתכן ואתה מעורר בהן עניין? זה אפילו לא עולה לך לראש כאופציה.
ואלו החילוניות? עם המיני והשורטס והגופיות, והצחוק הקולני והבטחון העצמי.. הן כבר אלות יווניות. מחוץ לתחום, בלתי מושגות אפילו בפנטזיה.
בנות אלים.
אני זוכר ששתיים כאלו התיישבו לידי באוטובוס והתחילו לשיר ולדבר איתי. אני ממש זוכר את התסכול מחוסר היכולת שלי לעצור את הלהט בפרצוף
שמן הסתם התפשט על כולי בצבע אדום לוהט. את התחושה שהן יודעות על החיים פי מאה ממני. את חוסר היכולת להכיל את זה שהן היו בנות גילי פחות או יותר.
וזה מותיר רושם. השנים עוברות. אתה יוצא לעולם, מתחזק, ואז מתרחק, ומתגייס ומשתחרר, ולומד. והדופק לאט לאט נרגע.
וכשהדופק חוזר למצב סדיר אתה גם מסוגל לנהל שיחה. ולגלות שאין שום שוני בין דתיות לחילוניות ובין גברים ונשים. לא בעניין הזה של האנושיות.
גם הן נבוכות, ולא בטוחות, ובוכות. ומתאהבות, ונמשכות, ומפלרטטות (ובכמה בדיעבדים כאלה אני נזכר שוב ושוב), וגם הן בנות אדם.
והכל עובר. חוץ מהחותם הנפשי ההוא שחרוט לך אי-שם בגזע המוח. הקול הקטן המשותק ההוא שרוצה ליפול ולכרוע ברך בפני זו שאיננה בת אנוש מושגת.
כשמישהי במכנסיים וגופיה מדברת איתי אני כבר לא מסמיק, אני לא נבוך, אני כבר לא בהלם מכל אינטרקציה, וכבר לא רואה אנשים לפי השתייכות/חוסר השתייכות דתית.
הרי גם אני כבר לא הולך עם כיפה לראשי. אבל עמוק בפנים, יש בי את אותו נער נבוך עד אימה, הממאן להאמין שבת-אלים שכמוה מדברת איתי, מתעניינת בי, נוגעת בי.
זה לא התחיל שם. הסגידה החלה אצלי הרבה קודם כילד קטן. אבל אין ספק שהחינוך הדתי תורם.
גירל אישיוז
