ישבתי לא מזמן עם מישהי מכאן. היא סיפרה על הזוגיות המושלמת שלה, ועל התבלין הבדס"מי שחסרונו מעט מתפיל את שגרת חייה.
ועל אף שלא ביקשה את עצתי, אמרתי לה שחלילה מלהתרגל לזוגיות נדירה שכזו כמובנת מאליה.
היום חזרתי לזירת פשע ישנה, לאיזור בו החלו נישואין שהתפרקו.
כמה זכרונות הלמו בי בחוזקה מפתיעה.
שאריות של דם, רוק ודנ"א מהניר שהייתי אי שם ביקום מקביל בעבר לפני כמה שנים.
הרבה יותר בטוח בעצמו, מעז, יוזם, מפלרטט, הופך שיחות היכרות ביישניות לדייטים ראשונים. ודייטים ראשונים לזוגיות.
שונה ממי שנהייתי לאחר מותה של אותה מערכת. מגשש, מחפש, מגלה פה פתאום באתר עולם חדש עם חוקים אחרים, נורמות אחרות, דורך על קצות האצבעות בזהירות כדי לא לייצר רעש לא נכון.
מנסה ללמוד את עצמי פה. עד כמה אני נשלט והאם אני בכלל מסוגל להתנהג כמו נשלט? עד כמה אני ונילי והאם אני יכול לחיות כוונילי?
נזרקתי מעולם יציב של תשובות לעולם חדש של שאלות.
ובינתיים החורף עבר, והוא אפילו היה מדהים. והשמש הקיצית שיוצאת בחוץ קוראת לי מיום ליום לשוב בחזרה אל העולם המוכר, המואר, זה עם כללי המשחק הידועים, הנוחים, שאני מכיר מפעם, אלו שאני שוחה בהם.
מה זה בכלל בדס"מ בשבילי? מנה עיקרית? רק תבלין?
ממשיך ללמוד את צעדי הריקוד שלי ואין לי מושג אם הריקוד הבא יהיה מהיר יותר, עדין יותר, או אגרסיבי וקר יותר.
מוצא את עצמי נמשך פתאום למסיבות, לפומבי, לכאב חותך, אולי אפילו כאב חודר. משתוקק להסתער על גבולות. לטרוף ולהטרף כמו שתמיד פחדתי לעשות.
ורגע אחרי זה נרגע. וממשיך להשקיף מהחלון בנחת וללמוד לפני שאגש שוב אל הרחבה.
באתי לכאן למצוא תשובות, מצאתי הרבה יותר שאלות.
זה פחות יציב, פחות בטוח, אבל זה הרבה יותר מסעיר. העונג הזה שבפחד. בלא נודע והלא מוכר.
