לא לא זה לא משחק מילים מייגע על המילה "פטיש".
עברו יומיים, אבל אני עוד מנסה להסדיר נשימה ולא לחתוך ורידים מרוב חרמנות.
האירוע והמסגרת אינם חשובים, אך התחלתי לפני זמן קצר אימון מסוים חדש בחיי. כזה הדורש מאמץ פיזי.
אחד על אחד עם מאמן.
המאמן לא הגיע השבוע, הוא שלח מחליפה.
יא ראב אל עלמין כפי שאומרים בני דודינו.
לא פגשתי מישהו עם אופי פיקודי כמו שלה גם לא בטירונות אי שם לפני מיליון שנים. קרעה אותי מהרגע הראשון, הודיעה לי שעל כל תנועת גוף לא נכונה שאעשה (תנועה מסוימת שלמדנו ותרגלנו בשיעור) היא תריץ אותי עוד. הקול שלה יציב ונחתך בסימני קריאה ענייניים וברורים. הטבעיות שבה היא קילפה מעליה את הנחמדות העניינית של הדקה הראשונה ועברה למוד סמכותי גרמה לי לסחרחורת פיזית.
העיניים שלה, בהירות כמו קרח, קדחו לי במוח במשך שלושת רבעי שעה של פלירטוט בדס"מי ספורטיבי עם מישהי שכמעט בלי לגעת בי גרמה לי להתאפק לא להשפריץ מכל מקום.
יא וואלי כמה שהייתי נותן בשביל אקט אלים ומדמם איתה. יא וואלי כמה שתשוקה לכאב יכולה לסמא.
אי שם, חמש דקות לסוף, ירדתי על הברכיים לידה וניסיתי להסדיר נשימה. היא נעמדה לידי ומעליי, התרככה מעט והסבירה לי שזו המטרה שלה כמאמנת, ושלא אבהל.
אולי החרמנות גרמה לי להיאלם ולהיראות סובל ועוררה בה חששות על הפסד לקוח פוטנציאלי.
"לא לא.. ממש לא.." התנשפתי. "בדיוק.. בדיוק ככה אני צריך"
וצדקתי, זה אכן היה אימון מושלם מבחינה מקצועית, אבל המוח שלי התכוון למשהו אחר לגמרי.
כשהלכתי כמובן שאמרתי לה להתראות ותודה רבה. אבל בחיי שאני לא מבין איך היא לא שמעה את המוח שלי
צועק בכלל "תדרכי לי כבר על הראש יא אלילה!"
כשזה מדויק, כשזה יציב, כשזה שם וכשזה אמיתי, אני קורס חסר הגנה וכל כך בקלות.
ואני בקושי זוכר איך היא נראית.