מאד מאד קצר כזה (לא המשכתי את הרפרנס הפוליקרי המתבקש, בכל זאת מדובר בשיר זכרון אולי הכי יפה שנכתב פה) - שבו זה ננעל.
בכל אינטרקציה מוצלחת עם שולטת או מישהי דומיננטית יש את הרגע הזה.
לפעמים הרגע הזה קורה לבד עוד כשאתה נתקל בבלוג שלה, לפעמים בשיחה או במפגש הראשונים, ולפעמים אחרי.
אבל זה רגע שחייב לחלוף באוויר, לנקוש לך במוח. נקישה שיכירו רק נשלטים שבאמת מחפשים דינמיקה אמיתית שמעבר לכמה הצלפות ונישוקי רגליים (ובכל הכבוד)
ואין זה משנה אם היא תהיה השולטת שלך לתקופה הקרובה, אם תבלו יחד סשן אחד סוער וזהו, או שבגלל נסיבות החיים לא תתראו לעולם ומה שיש ביניכם יוותר על המסך בלי שנפגשתם.
מה שחשוב הוא שהנקישה הזו קרתה. הרגע הזה עבר שם, ושניכם חשתם בו. הוא יכול להיות קצרצר או מתמשך, אבל הוא חייב להופיע.
הרגע שבו משני אנשים זרים, שכפופים לרשת כללים המורכבת מאגו, נימוסים, ביישנות, פוזה, קודים חברתיים, דפוסי התנהגות וכו', הפכתם, ובכן, לשני אנשים זרים עדיין אבל עם טוויסט.
כעת אתה כפוף לה. אתה משתוקק לסגוד לה ולשרת אותה, והיא חשה בזה ויודעת את זה. ובלי זה זה פשוט לא יקרה, אתם תשארו זרים עם תשוקות תואמות, אבל ביניכם יהיה אוויר קר שאינו מוליך טיפת אנרגיה מאחת לשני.
זה יכול להיות משפט שהיא אמרה, טון דיבור, תמונה מסוימת, תוכן של שיחה או סימון באצבע.
לא חרמנות, כי חרמנות היא חולפת ותלויה בי. היררכיה היא אמיתית ותלויה בנו.
מה מעורר את זה? ואיך? אלו כבר ענייני הנפש, המוח, הכימיה והביולוגיה.
אבל הרגע הזה תמיד קיים. והוא נפרד מרצף הזמן.
הוא יותר משבריר שנייה בתוך אינסוף, יש לו צבע וטעם ותחושות.
וזה לא משנה מה קורה בהמשך ומה יקרה מחר, אלו רגעים שאסור לתת להם ללכת לאיבוד.
מכור לרגעים. מכור לשעונים שמפסיקים פתאום לתקתק, ונקישות אחרות נשמעות בחדר.
