"לא מבזבז/ת זמן על חסרי ניסיון" "לא לבתולים אנאלית" משפטים שיכולים להפוך לסטיקרים לרכב פה.
מה שמעלה שאלה - האם אי פעם קעקעתם את השם שלכם במוח של מישהו?
איך אפשר להשוות בין סיור מודרך ומוכר שיוצא בזמנים קבועים, ובין לשבור את חומת הפחד והרעד, את החששות והרתיעות, לפרוץ למקום שרגל אדם מעולם לא דרכה בו, שדה שמעולם לא נחרש והכל בו טרי וירוק.
ושם לבצע את מה שזה לא יהיה.
זה לא יהיה חלק, יהיו רעידות של הגוף, תצטרכו להחזיק את היד שלו או שלה. אולי תתבקשו לעצור ולנסות שוב בפעם אחרת. אולי תיזרק מילת בטחון לאוויר בשיא העוררות.
אבל כשהמחסומים סוף סוף יפתחו, כשההגנות תקרוסנה אחת אחרי השניה לרגליכן, אתן אלו שתצעדו פנימה אל העיר הנצורה המחכה לכן בפחד וציפייה באימה ותשוקה.
והשם שלכם ייחרט בה לנצח על ראש ארבעת צריחיה. מעל כל שם אחר שייחרט שם בעתיד.
יש אוויר חדש ומציאות חדשה בכל מפגש משותף, בכל תשוקה שיוצאת לאוויר, בכל היררכיה שמופיעה ונולדת יש מאין כאילו היתה שם מהרגע הראשון עד שמגוחך לדמיין אחרת. יש יופי באקטים החוזרים יחד, בלמידה ובפסיעה חרש בשבילים ובמעיינות של כל אחד ובהכאת שורשים אחד אל תוך תוכי השני. בהתמדה.
ועדיין.
ריח האדמה של הראשוניות. צבעי הלבלוב של ירוק חדש שמופיע ומתחיל לרקום חיים משלו, לנשום בעצמו, לגלות את הרעב לקרן השמש שלו. לדרך שבה היא בוחרת לבצע בו את הפוטוסינתזה שלה.
את הפעם הראשונה שבה הכאיבו לי באמת או טפטפו עלי שעווה רותחת אני לא אשכח, לא את הסגידה האמיתית הראשונה ולא את הקשירה הראשונה (והאחרונה) באוויר.
גם אם אחווה ואכווה שוב ושוב ובעוצמה כפולה. הן לעולם תהיינה שם, המקעקעות השונות.
השם שקועקע במוח על האקט הזה יישאר אותו שם של מי שפרצה לשם ראשונה, של מי שהישירה מבט לתוך העיניים שלי שניסו להסוות פחד ורעד, שהתלבטו האם להגיד לה לוותר ולעצור או להמשיך.
של זו שתפסה לי את העורף בעדינות ודחפה אותי אותי להמשיך למקומות שלא הכרתי. ששתתה את הרעד שעבר לי בגב בחיוך.
ושל זו שראתה את הרעב, ההלם והאלם שהכו בי וחוללו יחד תשוקה חדשה שלא הכרתי.
של זו ששיחקה בתשוקה הזו להנאתה.
ברצותה מענה בהרעבה ואיסור. וברצותה משביעה בעינוי והיתר.
לשבור ולהכניע את הפחדים. לצרוב את שמך בברזל מלובן עמוק בתודעה של אדם שהתמסר, דווקא אליך.
את הדברים האלה אף מקלחת של אחרי לא שוטפת מהתודעה.
