גבולות, הסכמה, חיבור טוב, מילות בטחון, דאגה אחד לשני בסשן ובקיצור כל החרא הזה - זה חשוב. לא אומר שלא.
אבל זה לא מעניין, זה מיותר. זה כמו סכו"ם. הסכו"ם הצלחות המפיות והשולחן לא משביעים. הם כלום.
פשוט צריך אותם כדי לאכול. טוב שהם שם, אבל במהות הם מיותרים. גם תמרורים ורמזורים.
צריך אותם כדי שלא יהיו תאונות, אבל הם לא יקדמו אותי במילימטר מתל אביב לירושלים.
מה שבאמת משביע אותי זו הנקודה הזו של הרוע, של הסדיזם, החלק הזה שרוצה לרמוס, לענות, להשפיל ולשלוט.
אני רוצה להיות המזון של הדבר הזה, לעלות על המזבח הזה ולהיות קרבן העולה שמספק ומשביע את המקום הרע הזה. כמו שעיר לעזאזל.
שעיר בגמרא זה גם כינוי לשֵׁד. השעיר לעזאזל הוא קרבן שניתן לשדים ולכוחות הטומאה שיש בעולם.
הוא מנסה להתנגד ולא ללכת, הוא מקנא בשעיר השני, הטהור, זה שנבחר לבית המקדש. אבל ההתנגדות שלו חסרת תועלת. הוא מוקרב לאופל, ליצרים. זו לא המצאה שלי, כל אחד ומה שהוא לוקח מהזמן שהוא למד בישיבה. למדתי גם הלכות בישול בשבת אם תרצו, אבל זה יבריח אתכם סופית גם אם צלחתם את השעירים והקרבנות.
בדס"מ, שליטה, כאב וחוסר אונים על כל צורותיהם פחות מעניינים אותי כמשחק אוהב ונחמד. כלומר הם כן, זו הדרך הראשית לעשות אותם בלי תאונות. אנחנו לא אוכלים פה בידיים ולא נוהגים בלי תמרורים, אבל זה עובר קצת ליד.
מעניינים אותי הרגעים שבהם אני מזהה ניצוץ של מדבר אפל ומלא שדים בעיניים שלך. של טומאה, של חשקים להכאיב, לשלוט, להחפיץ ולהתעלל. ולהיות זה שיספק אותם. המאושר והאומלל שיוקרב למענם.
אתמול פגשתי מישהי כזו. אני די בטוח שהיא לא מצהירה שהיא כזו. היא לא מפה כנראה, אבל משהו בעיניים שלה ובטון הדיבור בסיטואציה מסוימת שהיתה בינינו, הספיקו כדי לזהות שם משהו מזה. זו היתה סיטואציה ידידותית מאד, אבל למדתי לזהות את זה גם שם.
הזיהוי הזה מקפיץ ומעורר את כולי בשניה. האופל הזה מעורר בי משיכה ממקומות הרבה יותר שפלים בנפש וגבוהים במוח.
רעב זה מחרמן. הרעב שלכן, של חלקכן, לא הרעב שלי.
