אני אוהב שקט. שקט מרעשים, שקט מתנועות.
לדעת את המקום שלי מולך, את המקום שלך מולי, ושקט.
זה חלק גדול מהקסם שאני מוצא בחבלים או אפילו סתם בישיבה דוממת לרגליהן של אלו שנמצאות שם.
לי אין צורך לדבר אלייך, ואני יודע שגם לך אין צורך כזה.
בדס"מ שעובר בלי רעש ובלי תנועות מיותרות. ברוגע, כל אחד מאיתנו בשלו. נושם את ההיררכיה והשליטה שבאוויר בקצב אחר, בלי לחשוב על המערכה הבאה במחזה.
אני אוהב להסתתר ולתצפת. להגיע למקום חדש, או למעגל לא מוכר של חברים, ולחפש העוויות קטנות, שברי מילים, תנועות עיניים ורמזי חיוך במקומות מסוימים.
אני מסמן אותן בראש. את אלו שזיהיתי אצלן דוק קל וערפילי כזה. רושם לעצמי להתקרב מעט יותר באינטרקציה הבאה, לבדוק את החשדות שלי.
הרוב נופלות. מיעוט שבמיעוט ממשיך לדבר את שפת הרמזים הנסתרת הזו.
יש משהו בידיעה ששניכם יודעים אחד על קיומו של השני ביקום המקביל הזה. אבל גם קצת תוהים אם זו רק פנטזיה שמתרחשת בתוך הראש.
לא אוהב להסתער מהר, גם כשיש יעד. בין אם הוא כאן בכלוב ובין אם הוא אי שם בחוץ. הסתערות מייצרת רעש, אבק ולכלוך.
שקט מייצר משהו נקי, שפה עדינה שרק שניים יכולים לשמוע.
הכניעה שהשפה הזו תייצר מולך תהיה ברורה וחזקה הרבה יותר.