רוגע. רוגע ונינוחות.
דברים שבדרך כלל לא שזורים אצלי עם רעש, מוזיקה, המוניות ופמדום.
פמדום נוסף.
מגיע לראשונה לגמרי לבד בלי שום תכנית או מישהי שאני מכיר או ממתין לאינטרקציה איתה. רק לספוג קצת אווירה לפני שבוע עמוס בטירוף בעבודה.
הנינוחות הזו לזרום בכל זאת לפמדום ולהירגע בו מסמלת את השינוי שקרה אצלי. רק בשביל זה אני מחליט ללכת.
אני אוהב את הפינות השקטות יחסית. לשם המבטים שלי נמשכים תמיד, אלו שנמצאות רק במרכז הרחבה פחות מעניינות אותי. לא בוער לי להסתשן או לגרום למשהו לקרות.
לקראת סוף הערב אני פוגש מישהי שדברתי איתה פה, היא שם מתחילת הערב, אבל אני ממתין לרגע שבו היא לבד באיזו פינה שקטה. הדיבור איתה שפוי, האינטרקציה רגועה.
רגע לפני קיפול זוכה ליפול לרגלי מישהי אחרת שכבר כמה פמדומים רואה בחיוך את המבטים שלי, גברת אנונימית(היא) היא לוכדת את המבט (השקוף שלי), היא מסמנת לי בדממה באצבע, קתרזיס קל.
יש אינטימיות כל כך יפה ברגע הירידה הזו לרצפה מול אדם אחר. יש שבירה כל כך אירוטית של האינטרקציה האנושית הרגילה והשיוויונית ביניכם בלהניח את עצמך במקום שבו אתה רואה מקרוב כל סדק ברצפה וזוג נעליים. הצלילה הזו היא החלק האהוב עלי.
אין לי מושג איזה המשך יבוא. מת על הרגעים האלה שנופלים עלי שם, מחוץ לאיזור הנוחות שלי.
