עלייה לרגל ראשונה:
לא זוכר גיל מדוייק, אבל הייתי בסוף התיכון והיא היתה צעירה ממני בכמה שנים, וזו בדיוק התקופה שפטיש הרגליים שלי החל לצמוח בלי שהבנתי מה קורה ולמה. (המזוכיזם היה שם תמיד)
ההורים שלה היו שכנים של סבא וסבתא, והיא היתה מין חלום נערות לא ממומש. כל ביקור אצל סבתא היה מלווה בכמיהה לפגוש אותה במדרגות, ואולי להעז להגיד "היי" ולהרגיש מלך לרגע.
קצת מצחיק בדיעבד. היא היתה סה"כ ילדה בערך בת חמש-עשרה. בניגוד אלי היא לא היתה דתייה, וכנראה ידעה על החיים ועל בנים כמעט את אותו הכלום שאני ידעתי על בנות.
אבל מבחינתי היא כוכבת קולנוע בלתי מושגת מעולם הזוהר והחטאים. והיא תמיד הלכה עם כפכפים. ואני אז הרי הייתי הר געש של הורמונים מאזוכיזם וחרמנות ונילית שבעבעו יחד עם פנטזיות חדשות ומביכות שהפכו הכל לסערה לוהטת ולא ברורה של גיל התבגרות סוטה וגועש.
בקיצור, לא מעט לילות נטולי שינה ומלאי חלומות עברו עלי בגללה. לא חלומות פטישיסטיים דווקא. חלמתי על נשיקה איתה, על סקס, על לגעת בה, על משהו.
מישהי שאף אחד מהחברים שלי לא מכיר, מישהי שאני פוגש פעם בכמה חודשים והופכת למין מושא תשוקות פרטי ומסתורי.
עליה לרגל שניה:
היתה סיטואציה שהמשפחה שלה היתה אצל סבתא בביקור, יש מצב היה בפורים. והיא על הספה ברגליים משוכלות, ואני לידה (יותר סביר שאני התיישבתי קודם והיא באה מאשר שנתקפתי פרץ תעוזה והתיישבתי כשהיא שם)
ואני נוכל, משכתי במשך עשר דקות עוד ס"מ ועוד ס"מ עם הזווית של הגוף לכיוון כף הרגל שלה. והלב שלי דפק ופחדתי שכולם יודעים ורואים בדיוק מה אני עושה ומבינים הכל ומצד שני חשבתי שמי חוץ ממני בעולם בכלל נגנב בגלל כפות רגליים מלוכלכות באבק של יומיום ולמה שמישהו יחשוד וסערה ודופק והורמונים והרבה בלבול ורקות שהולמות בהתרגשות ורק רוצות להתקרב ולברוח בו זמנית ולמה בכלל זה קורה.
זה לא שרק הרגליים שלה עניינו אותי, אבל ההורים והמשפחה שלי שם ואני דתי, אז לייצר מגע ממש לא בא בחשבון גם לו היה לי האומץ הדרוש. אבל רגליים? מי יחשוד? זו סטייה רצינית וחולנית, זה רק אני בכל העולם ככה.
עד למרחק מילימטרים, שם עצרתי. הזעתי את חיי מתחת לחולצה. אבל הצלחתי. הריקוד המטומטם שלי יצר סיטואציות חוזרות ונשנות כך שבכל פעם שהיא רכנה לקחת משהו מהשולחן - כף הרגל שלה נצמדה אלי. לפעמים ממש בכוח. אני קפאתי, התפללתי שאף אחד לא בוהה בנקודת התפר האפלה שרקמתי שם ביני לבין אותה עלמה זוהרת. ולא רציתי שהרגע יעבור לעולם. לא העזתי לזוז, הרגל שלי נרדמה לחלוטין אחרי חמש דקות של קיפאון והגב שלי זעק שאזדקף ואיישר אותו, אבל למי אכפת. אני נוגע בה. יש רגעים שקופאים ונצרבים לך בזכרון לנצח, התחושה הזו של העור הקר והמעט קשה של כף הרגל שלה נוגע ברגל שלי הוא אחד מהם. כמו מורה בכיתה י"א שפתאום מצווה עליך לשלוף לה נעץ מהמגף. יש דברים שאני זוכר בצורה חיה כאילו התרחשו לפני חמש דקות.
וכאמור, זו ילדה בת 15-14 בערך שסביר שהיתה בעניין שלי לא פחות, בכל זאת הייתי בגיל של אחיה הגדול, לפעמים משחק איתו כדורסל, נראיתי לא רע, ומרחוק גם נראיתי די פעיל ונורמטיבי. הביישנות הקיצונית ואפס הכריזמה שלי צצו רק בנוכחות ישירה של הומו-ספיינס מסוג נקבה ברמת קרבה גבוהה. להצליח להגיד לה "מה נשמע" היה ממלא אותי לשבועיים. שרידים מזה לא עברו לי.
המשך הזיכרון מדלג לסוף הערב כשהיא בכפכפים, שרועה על כורסא בצד בזמן שאנשים מתפזרים. אני בלב הולם, שוקל לעשות משהו שאז היה שווה לכיבוש האוורסט - לקחת את התיק מהרצפה לידה ו"להתקל" בה, להתנצל ולייצר שיחה.
ידעתי עמוק בפנים שאני דביל שאני לא פשוט מתחיל לדבר איתה. קלטתי בזווית שהיא מסתכלת מדי פעם לכיוון שלי וגם נשארת שם בזמן שאני מתעסק בתיק שלי לידה.
אבל זה היה מעל לכוחותיי אז. נהלמתי ונאלמתי, ואחרי כמה דקות של סערה וחיבוטים גם נעלמתי.
תקופת נערות אבודה היתה לי בענייני בנות.
זה קרה לפני בערך שמונה-עשרה שנים. נזכרתי בזה כי לפעמים החיים מפתיעים אותנו.
עליה לרגל שלישית:
זה מצחיק אבל נפגשנו אתמול. סבתא שלי כבר בקושי גרה שם. סבא לא איתנו. השכנים שם, הילדה לא. היא גם לא ילדה יותר.
לפני החג קפצתי עם אחי להגיד חג שמח לסבתא והם ישבו בגינה, גם היא היתה. הגינה שלהם פתוחה לרחוב בכניסה לבניין.
השנים לא שינו אותה הרבה. היא לא הדוגמנית שדימיתי לחשוב בתור נער, אבל היא אשה מושכת. כמובן שאמרנו חג שמח ומה נשמע וכו'.. התבגרתי.
הביישנות הישנה, זו שהיתה לי, כבר פינתה את מקומה לאחרת שפויה יותר. פה ושם נפגשנו במהלך השנים ככה שהזיהוי היה קל.
היא צריכה להיות בת שלושים וקצת. יש לה בן זוג סבתא אומרת (מאז שהתגרשתי היא מעדכנת אותי בפרטים כאלו כל הזמן, אולי לוודא שלא איבדתי את העניין בנשים).
ואז ננעצה נעל בנעל שלי. זה נשמע כמו המצאה של קלוז'ר, מהסיפורים האלה שמתייגים ב"מכל הדברים שלא קרו זה הכי לא קרה" בפייסבוק. אבל ננעצה נעל.
בלי להסתכל מתחת לשולחן ידעתי שהנעל שלה. היא ישבה בצד השני של השולחן באלכסון קל לכיווני.
ואני, שמגע סתמי של נעל של מישהי סתמית(הקראש עבר) כבר מזמן לא מדליק אותי(טוב, יש סיטואציות שכן, מאד. פרטים בסגולות) שואל את עצמי האם זה מקרה? האם היא זוכרת? כמה היא זוכרת? האם גם אני הייתי קראש ילדות שלה ויש פה הזדמנות להיעלם רגע יחד בחניון לאיזה סטוץ? הייתי גם מישהו בעולם שלה? והאם רק אני מייחס חשיבות למגע מקרי של נעל בנעל בגיל 34?
אבל חלק מהמשפחה שלי איתי שם, ורק קפצנו להגיד שלום ולשתות משהו, ובאנו בשביל סבתא ובכלל יש לה בן זוג (ואולי סבתא טעתה?)
ואנחנו קמים ואומרים חג שמח ונפרדים, ואני נפרד ממנה אחרונה כדי לאפשר מרווח זמן קל ואני מחפש במבט שלה רמז למשהו, ואין לי מושג אם יש כזה. ואין לי מושג האם הכל קורה בדמיון שלי, והבית של סבתא כבר עומד למכירה, ואין לי מושג האם אי פעם נתראה שוב והאם היא לנצח תהיה זכרון ילדות מבולבל ומתוק או שגם אני כזה עבורה.
ואיזה דבר מוזר זה פטיש שגורם לשתי נגיעות, קלות, סתמיות וחצי מקריות, במרחק של כמעט שני עשורים, להתחבר לי בראש לסרט אחד ארוך ומלא אירוטיקה, וקצת נעצבתי על כמה גיל ההתבגרות שלי היה דל בבנות המין היפה שאני ככה זוכר לפרטים סצינה שלא קרה בה כלום ורק אני מנסה להפיח בה צבע וחיים ממרחק של שנים.
וקצת שמחתי שלא נעלמה ממני לגמרי היכולת ליהנות עדיין ולשים לב לאינטרקציות קטנות שעבור אחרים אין בהן ריגוש, ושוב נעצבתי על איפה אני ואיפה הזוגיות שהסתיימה לה לפני שנה שאני ככה כותב הררי מילים על מישהי שכבר מזמן לא בת 15 כאילו אני משלים חוויות מהתיכון.
ואז עבר לי כי פאק איט, מה שהיה היה, לפחות שיחקתי כדורגל יותר מאחרים כי לא היו בנות.
וקצת קיוויתי שאין לה חבר, ושמתישהו אפגוש אותה לבד, ושנינו נהיה פנויים והורמונליים ושנשכב. בלי בדס"מ. סתם תשוקה סוערת כזו של ילדים, ילדים לשעבר.
כי קצת מגיע לי. לא לי של עכשיו, אני בסדר. מגיע לי של גיל 17 מדי פעם לגלות שהילדה החדשה מהכיתה גם דלוקה עליו בחזרה, או לא בעניין שלו בכלל. מגיע לו לשחק את המשחק הזה שנמנע ממנו באותן שנים.
