לפעמים, כמו בימים האחרונים למשל - המוח שלי נפרץ לחלוטין. בגלל אירועים בדס"מיים כאלה ואחרים שהתרחשו בחיי. אחד מרכזי שדורס אותי, או אוסף של כמה שמפילים אותי לאט או גם וגם. ואז מתחילה לה תקופה קצרה ומאד מתוקה.
כמו בית שננטש לחלוטין והושאר ללא נעילה - כלפי חוץ הוא נראה אותו דבר.
רוב העולם יחלוף על פניו כרגיל, ככה שהכל בסדר. אבל חדות עין מסוימות עלולות להבחין שקרסו להן כמה חומות ולהכנס, אם מתחשק להן. לעשות שם כרצונן וללכת. אולי רק סתם להעיף מבט וללכת. להזיז כמה חפצים סתם לכיף או לסדר קצת אחריהן בלי סיבה, או לקחת משהו למזכרת ולא להחזיר.
הכי מסוכנות* הן אלה שישכפלו מפתח לפני שיעזבו. למקרה שיתחשק להן מתישהו לחזור לשחק קצת. Just in case.
אחרי כמה זמן יש התעשתות. הרוגע חוזר, השגרה חוזרת, ואני פחות או יותר שולט בעניינים בחזרה. מחליט מתי להתמסר ומתי לחסום, או לפחות לנסות לחסום. למי יש כוח להיות במוד של סאב כל או רוב הזמן. יש חיים, יש פרטיות, וגם לווניל יש טעם טוב ומתוק.
הפאסון חוזר, הראש מתנקה, המחשבות הבדס"מיות חוזרות לתפוס פרופורציה ואת הפינה המתוקה והעסיסית שלהן.
אבל אלו שכבר הכינו לעצמן מפתח, אלו שכבר דרסו ברגליהן את המבצר שלי והשאירו את רישומי הפסיעות שלהן, הן יודעות איך להכנס פנימה. מולן אין לי תמיד יכולת להתמודד. להחליף צילינדר זו פרוצדורה שמתרחשת לעתים רחוקות מדי.
אז אני ממתין בסבלנות שהמפתח שברשותן יישבר או ייעלם.
ואם זה לא קורה? - לא נשאר כלום חוץ מלקבל בהכנעה את התוצאות של חוסר הזהירות הזה.
על טעויות משלמים.
*מסוכנות בקטע טוב. שום דבר שלא אמור לקרות לא קרה או קורה במתואר כאן. להפך, ממש להפך.
