אני הכי אוהב בבדס"מ את השבירה.
כשהאגו, הפוזה והנורמליות שהתגבשו יחד במשך דיבור ארוך לאיזו תדמית שאתה מוכר מול מישהי, כל אלה מתפצחים יחד בעסיסיות ברגע בו אתה כורע מולה או מנשק לה את כף הרגל לראשונה.
אז זה היה אתמול. וכמה פנים חדשות אחרות שהכרתי רק מהסגולות עד אתמול וראיתי לראשונה.
היה גם זמן איכות קצרצר בסוף הערב לרגלי מישהי שאת הטריטוריה לידה אני מכיר מפמדומים קודמים.
אני לא רץ לשחק בשעווה ומחטים ובכל מיני צעצועים שאין לי מושג איך קוראים להם, לא כל כך מהר ובטח שלא בפומבי (ושאם לא וויצ' בזמנו, גם לא הייתי יודע שהדברים האלה קיימים)
אני אוהב לנשום לאט, להרגיש את הצבעים של ההיררכיה מול זו שמעליי, להתרגל לטמפו שלה, לקרוא את הרצונות שלה, להבין כמה רחוק אני מסוגל ללכת למענה ולמען הגחמות שלה.
והיתה ר'. אינטרקציה שטפטפה בעדינות מפמדום לפמדום כבר כמה חודשים והגיעה לשיאה ברמיזה עדינה שלה לקראת הפמדום הנוכחי לזה שאני אשרת אותה במהלכו. כמה איך ולמה? לא יודע.
כמה שיתחשק לה. מת על הריגוש הזה בידיעה שמקננת לך בראש שיש גבול לחירות שתהיה לך הערב, כי אתה כפוף למרות נשית מסוימת.
התחשק לה אתמול, פעמיים. כל פעם למשך חצי שעה. היא סימנה לי באצבע להתייצב ולכרוע, סימנה איפה לגעת ברגל, מתי להוריד נעל ואיפה לנשק ולעסות, וסימנה לי באצבע לקום וללכת.
אני רק מילאתי פקודות.
קתרזיס.
