מי שלא תהיי. פשוט תעצמי עיניים.
ריח, מגע, צבע, חרמנות, מבוכה של היכרות. של נפש לא מוכרת מתחככת לראשונה בנפש לא מוכרת.
את דומית? את סאבית שמתנסה? את טורפת? או איילה תמימה שטועמת מהעשב אצלי?
יש מסך בינינו. מסך של מגע וחוסר הכרות. של ראשוניות, וניסיון להרשים. של ניסוח זהיר כדי לייצר את הרושם של מי אני באמת במקום פשוט להיות מי אני באמת.
אבל אם לרגע אקלוט, ואני תמיד מנסה לקלוט, אם לרגע אקלוט שנגעתי כמו שצריך, שהשענת ראש אחורה בהנאה מופתעת, בגרגרנות חמדנית שמשמעותה "טוב לי ככה". אם אראה שעצמת עיניים ברוגע ובעוררות קלה.
וזה לא משנה אם אני רכון ליד כף רגלך או על הצוואר שלך, תחתייך או נושם את הבל הפה שלך, אם קלטתי את הרגע הזה - התמכרתי.
את חושבת שאני אוהב להיות מושפל, שאני נהנה להירמס. את צודקת, חלקית. את מפספסת את הכוח שבזה.
אני אוהב את הכוח. את ההכרה שמצאתי את הטאץ' המדויק, את עוצמת המגע המדויקת, את הנקודה הספציפית, כמו מפתח שנכנס למנעול בניסיון הראשון, לעומק המדויק, בלי שנשים לב שעשינו פה משהו מאד כירורגי ועדין כדי לפתוח דלת.
בדיוק כזה. תעצמי עיניים כשאגע בך, ואני אדע שהצלחתי לענג אותך. אשמע את הצירים של הדלת נפתחים בחריקה.
לפעמים בלשרת יש כוח הרבה יותר חזק מאשר בלקבל שירות.
