שבוע שעבר קרה לי משהו.
הגשמתי פנטזיה ישנה. כזו שקיננה לי במוח כל החיים.
אלא שהייתי צריך את זו שאמשך אליה בעוצמות כאלו כדי שבאמת ארצה שזה יקרה, ושגם היא תהיה בעניין. ויימצא לנו הטיימינג.
ובכן, זה קרה.
הדשא של השכן לפעמים לא ירוק יותר, הוא רחוק יותר. מקרוב יש בו גבשושיות, ומקומות בהם הוא מצהיב. כשעומדים על הדשא של השכן הדשא שלנו הופך להיות "של השכן".
יש פנטזיות כאלה שנשתלו בי כי קראתי עליהן, כי ראיתי אותן, או כי נולדתי אותן. הן תמיד נקיות ומושלמות כשהן בתוך הראש.
המימוש שלהן לא פעם מושלם כמו בחלום. הכל ירוק ומושלם עם ריח של גשם ופריחה.
או שהמימוש שלהן מכריח אותי להתקרב מאד אל בת האדם בצד השני.
לדרך שבה היא תופסת את הבדס"מ, לדרך שבה היא תופסת את מי שתחתיה, לדרך שבה היא חושבת ומתנהלת.
וכמו דייט ראשון או עשירי, זה פשוט לא מתאים בהרבה מקרים.
ואז יש תהליך הפוך. ההפנמה שאת ההבדל בין השולטת לבינך צריך ליצור בראש. היא לא באמת נעלית ממך, גם לא בפנטזיה. כי אני לא מסוגל להחזיק פנטזיה שקרית בראש.
אני לא מאמין לעצמי.
אז לא מספרים סיפור, ולא מקשקשים יותר על כמה שליטה נשית/גברית היא "טבעית" ו"נכונה".
לחלק זה אולי עוזר כדי לסגוד לפרטנר , לחלק זה עוזר להשקיט את המצפון כשהם מצפים לקבל דברים מסוימים ממי שתחתיהם. עבור חלק זו כנראה אמת שהם חיים לפיה, וחלק אולי מאמינים שהם נולדו עם הזכות לקבל ציות או עם החובה לתת אותו. וואטאבר. מזמן למדתי שתשוקה לשלוט ותשוקה להישלט רחוקות מלהיות ערובה לאיזושהי שפה משותפת.
מה עושים? מכירים בזה שיש פה משחק.
ישבתי לא מזמן לשתות עם מישהי מפה. דיברנו על הכל, פנטזיות אלימות, פנטזיות של עינויים ואונס. דברנו על מה היה קורה בעולם בו היתה לה היכולת לתת דרור ליצרים האפלים שלה על חשבוני. שיחקנו אחד עם התשוקות שיש לשני בראש, זה היה מעורר לא פחות מסשן פיזי ומצליף.
ידענו טוב מאד שאף אחד לא יסיים את הערב עם ציפורניים עקורות. היא אפילו לא הסכימה שאשלם את החשבון שלה למעשה.
סיימנו את הערב כשאני מנשק את הרגליים שלה ברכב, אגב. בלי לספר לעצמנו סיפור על "מגיע" ו"ראוי" ועל היררכיה נשית. פשוט נישקתי לה אותן כי שנינו נהנינו מזה. מההשפלה שזה מסמל, מהמגע, מהתשוקה. שיחקנו.
היא שיחקה בי אבל בעיקר איתי. אולי גם אני שיחקתי לה בראש? אולי. יש משהו משחרר בלהפסיק לחפש כמה "אמיתי" כל דבר שקורה.
ואז מגיע השלב השלישי.
הרי הדחפים והתשוקות עדיין שם, האהבה שלי לרגע שבו אני יורד על ברכיים, משפיל מבט או משרת בוערות בי באותה מידה שבערו קודם. ולפעמים אני לא מסתפק רק במשחק, אני רוצה יותר. אבל איפה יש יותר? אני כבר לא קונה את הסיפור שאני מספר לעצמי.
המסקנה היא אחת. מערכת יחסים.
זה מקנן בך לאט ובלי שאתה יודע. הרי הרגע התגרשתי ופירקנו בית בהמון דמעות וכאבי לב אינסופיים. אני נהנה מהלבד שלי.
אחרי שנים של לבד יחד איתה. ושל לבד אחרי הפרידה, פתאום החיים האמיתיים מתחברים עם החלק האפל והסוטה שיש בראש, ושניהם יחד מכריזים שהגיע הזמן לזוגיות.
עם מישהי סוטה כמובן. כדי שלפעמים המשחקים יגלשו קצת לחיים האמיתיים.
"יקח לך זמן" אמרה לי מישהי שדיברתי איתה פה ממש מיד כשהצטרפתי, "יקח לך זמן, ובסוף תבין שההפרדה הזו בין בדס"מ לבין מערכות יחסים לא תעבוד לך. ואז תבין שמערכת יחסים עמוקה ואוהבת זו התשובה"
ואני, בגלל שאני עדיין חי בסרט, אני מאד אוהב להרכין ראש בפניה ולהודות שהיא כל כך צודקת
