רסיסי שליטה

אני חוזר לאהוב וניל לאחרונה. זה זמני, זה ברור לי.

מעל שנה של צלילה אינטנסיבית, אולי אינטנסיבית מדי, לתוך עולמות הבדס״מ הזכירו לי שגם לווניל יש את הטעם שלו, והוא נפלא ומתוק ונאיבי וחף ממשחקים ומילות קוד מתישות.

ועדיין, לפני כמה דקות כשקמת והלכת, לפני שירדתי איתך למטה והקפצתי אותך הביתה, כשאספת את הדברים שלך ומלמלת לי בעייפות תוך הושטת רגל ״בא לך לשים לי נעליים?״

לרטט שעבר בי למשמע הבקשה ולמגע כף הרגל ולניחוח העור של המגף שלך, לרטט הזה לא היה שום קשר, לא לשעה, לא לעייפות, לא לכמה את סקסית, וכמה חומות של ידידות אפלטונית נשברו בינינו הלילה.

זה היה רטט אחר בתדר שרק אני יכלתי להרגיש, והזכיר לי ששום דבר באמת לא השתנה בי.

הוניל חזר להיות טעים, אבל בלי פס של חריף עליו, הוא תמיד משאיר אותי רעב.

בוקר טוב, נשארו לי שעתיים לישון.