רסיסי שליטה

נושא שעולה הרבה לאחרונה והעלה לי זיכרונות ישנים. זמן לאכילת ראש קלילה* על החוויות שלי.

*קלילה = אני לא אתעמק פה ברעיון של לשלם/לקחת כסף תמורת בדס״מ, ברור שזו שאלה, אבל עובדתית זה משהו שקיים והוא חלק מרכזי בעבר שלי.

**************

הייתי אצל הרבה מלכות בתשלום. מעריך שסביב 15 שונות. רובן פעם אחת, מיעוט מהן פעמיים-שלוש. רובן השאירו חוויות רעות (או שאני השארתי לעצמי דרכן), מיעוטן השאירו חוויות טובות, ומיעוט קטן יותר גם העיף לי את השכל ופתח לי עולמות בזמנו.

למה בכלל הלכתי לשולטות בתשלום?

נהדר ששאלתי. בגדול, לא היו לי קשיים עם נשים. כלומר, היו, המון. מיליון תסביכים שנבעו מהחינוך הדתי הנפרד והמוגזם שקיבלתי, חלקם עוד קיימים, אבל כשכן הכרתי בנות והצלחתי לא להיות בהלם במחיצתן, דברים זרמו, היה עניין מהצד השני. לא ממש עשיתי עם זה משהו, אבל היכולת להגיע לסיטואציות מיניות היתה שם. בעיקר בתיאוריה, בגלל חינוך ומנטליות דתיים כאמור.

מאד דתיים. כל נושא הסאדו-מאזו(אז פחות השתמשתי במילים סוטות ומגעילות כמו בדס״מ או פטיש) היה חטא, חטא סוטה ומגעיל (יש פה מוטיב חוזר, שלא לומר מוטיב חוזר סוטה ומגעיל)

המינוח היה ״נפילה״. אתה משתדל לשמור על העיניים, ולא לפנטז ולא לחשוב ובטח שלא לאונן או חלילה לגעת במישהי, אבל לפעמים נופלים, והנפילות הכי גרועות - אלו שקשורות בסאדו-מאזו. נמוך יותר, יצרי יותר, טמא יותר.

לדבר על זה?! לנרמל את זה?! לא בא בחשבון. גם לא לנרמל את זה כלפי עצמי (שזה מה שבאמת עצוב)

המסקנה המעשית - אין באמת אופציה להיפגש ולהכיר לאור יום. אין אופציה להיחשף. אין אופציה לייצר קשר כלשהו.

רק בהיחבא, בשם בדוי, ובלי עקבות. כלומר: שליטה בתשלום. לא הלכתי לשם מתוך ייאוש ממה שיש בחוץ, להפך - לא רציתי להיות בחוץ. זה לא ש״לא העזתי לחלום״ על יותר מזה - זה פשוט לא היה בעולם המושגים שלי. לא היה קיים.

אבל The heart wants what it wants כמו שאומרת המשוררת, אז שילמתי והלכתי. פעם בכמה חודשים (מחישוב שלי פעם ב4-5 חודשים בממוצע)

מתי? איך מחליטים שהגיע הזמן לשעה של פורקן נפשי ומנטלי אחרי חודשים (לפעמים גם מעל לשנה) בלי?

בעיקר כשכבר לא יכולתי להכיל את הסקרנות והתשוקה לסגוד ולכאוב ולהיות אני. ואז בתהליך של התפרקות, ממש התפרקות, הייתי נכנע למערבולת שמושכת אותי ומרים טלפון לזו שבחרתי (ולא אתעכב על תהליך הבחירה שהיה בפני עצמו חתיכת מסע נפשי)

הרגע שבו קובעים היה תמיד דרמטי, השיחה עצמה מלאה דפיקות לב. ואז יום הדין מגיע.

יום שמהבוקר מלווה בדוק של התרגשות פחד ודופק מואץ. מתישהו ניגש לכספומט, טקס כואב בתקופה שהייתי חייל, מוציא בוחטת מזומנים (300/400 בעבר הרחוק עד 800/900 בעבר הפחות רחוק בשביל 40-60 דקות) ונוסע, לרוב, חוץ מהפעמים האחרונות, בתחבורה ציבורית.

**************

עצירה קצרה להתפייטות והתרפקות:

היה ריגוש מיוחד בחטא הזה. אני לא חושב ששליטה בתשלום היא תחליף למשהו או דרך בריאה למשהו. הנה זה נאמר. אבל הייתי שם בעברי ולא באתי פה להצטדק אלא להיזכר ולפרוק את זה על הדף*

אבל אז, בימים הקדושים והנאיביים ההם היה משהו עוצמתי בכניעה הזו ללכלוך, בתחושת התבוסה המתוקה הזו, בהבנה שאני פשוט חייב לחוות משהו כזה לפני שאשתגע פיזית, במחשבה התמימה ש - ״רק עוד פעם אחת כדי לגרד את המקום הזה במוח שבוער בי כמו אש, אבל אחר כך זהו! באמת זהו״

היה ריגוש במקלחת, בבחירה מה ללבוש, בנסיעה הזו באוטובוס לתל אביב(לרוב), בוידוא מול השולטת שעה לפני שאני אכן מגיע, בתחושות החרטה והתשוקה שסערו בתוכי יחד, בציפייה. הו גאד.. איזו ציפייה. בתחושת החטא שמתעצמת כשהאוטובוס לתל אביב התחלף באוטובוס בתוך תל אביב. כמו מבצע צבאי סודי יחידי בניגוד להוראות.

והפחד הזה, שמישהו שמכיר את ״ניר״ הדוס, תלמיד הישיבה בהווה או בעבר ששורק הלכות שבת(עדיין נכון) ומתפלל בדבקות(כבר פחות נכון), ולומד גמרא ברמה גבוהה יותר מרוב בני המחזור שלו(עדיין נכון) שמישהו יראה, יחשוד, יתהה, יקשר. דוקטור ג׳קיל ומיסטר הייד.

והיתה הנקודה המספיק קרובה למקום שבה דחפתי את הכיפה לכיס בתנועה זריזה וסתמית כאילו אני נפטר מאיזו ראייה מרשיעה, ההורדה הזו היתה כמו טעינה של הנשק לפני פריצה למקום לא ידוע.

והעלייה במדרגות והדפיקות בדלת. אני עושה רומנטיזציה למשהו לא רומנטי במהותו ולעיתים טראומתי, אבל כל מי שפעם חווה את זה בצורה התמימה הזו יכול לכתוב מגילות על מה מתרוצץ בראש של צעיר דתי מבוהל ונכסף כשהוא שומע נקישות עקבים מהעבר השני של הדלת רגע לפני שנפתחים שערי המקום היחיד בעולם שהוא הגיהנום וגן העדן בו זמנית. שהוא החטא והעונש, הסיוט והפנטזיה.

לא משהו שאפשר להסביר למי שלא היה שם.

ולאורך כל ההתרגשות והמתח יש גם פחד. קבוע, עולה ויורד כמו גל. פחד שמגיע מכמה דברים:

1. יש לך פנטזיה בראש. בחרת את המלכה שתשלוט בך על פי תמונות מסוימות שהיא העלתה לאתר שלה. בהרבה מהמקרים התמונות האלו יצרו מפח נפש. היה מעט מאד קשר בינן לבין המציאות. ואחרי התמונות, אין לך מושג איזו אישיות יש שם. מי אמר שלא יירד לי ברגע שאחליף איתה כמה מילים? ואולי להפך והכל יידלק פי כמה? הפער הוא בלתי נתפס ותלוי על בלימה.

היו מקרים אחרים בהם נעתקה לי הנשימה, בחור צעיר מעל גיל עשרים שכמעט ולא נגע בחייו באשה(ואני לא מגזים), בטח לא בצורה אינטימית. ופתאום צעירה מדהימה פותחת לו את הדלת בידיעה שבקרוב הוא ינשק את כפות רגליה וימלא את הפקודות שלה בזמן שהיא תתרווח על הספה שלה. אולי אם יהיה לי אומץ היא גם תצליף בי. המשיכה וההתרגשות והמתח בפעמים הראשונות היו ברמות לא הגיוניות. בדרך כלל הוצעה לי מיד כוס מים מלווה בדאגה: ״אתה בסדר?״ לא פעם גם שאלו אם אני דתי. לא היה קשה לזהות.

2. תחושות החטא והחרטה שסערו בי יחד עם התשוקה גם היו משתקות אותי לפעמים. נועלות אותי, חוסמות. בזמן שהסשן היה קורה. ולי לא היתה שליטה על העניין, וזה היה מכבה את התשוקה לחלוטין. מבאס מאד ומדכא אחרי חודשים של מלחמה עצמית וציפייה, וגם קצת משמח כי הנה נפטרתי מזה ואולי בעצם הכל סתם פייק ולא אמיתי. ואני לא נמשך לחרא הזה.

ערבוביא, סערה.

הייתי מנסה בדרך להגיד לעצמי: ״כבר נסעת, אתה בדרך, מותר לפעמים ליפול ולחטוא ואחר כך אחזור בתשובה באמת, בוא נהנה״

**************

בנוגע למהות:

האם השליטה שם אמיתית בכלל?! האם זו בכלל פייק שליטה מלמטה?!
אמיתית או לא, זו כנראה השאלה הפחות רלוונטית. ההליכה לשם היא בידיעה ברורה שאתה הולך להגשים פנטזיה שכתובה לך בראש, אם אתה מנסה להוציא מזה יותר אתה גם מתיידד עם אלו שמוצאות חן בעיניך וחוזר אליהן עוד מספר פעמים ואפילו מייצר איתן אינטרקציה חברית ברמה מסוימת (מאד מסויימת, גם אם חלקן מוזילות לך משמעותית את המחיר כי היה להן כיף, אתה עדיין משלם)
וחלק מהקושי בתשוקה שיש בי קיים גם באינטרקציות בדס"מיות אחרות. תשלום או מילת ביטחון – יש פה הצגה. יש פה מערכת יחסים הדדית. אין פה כפייה אמיתית ואין מסירת שליטה אמיתית. ולא, אני לא חושב שזה רע שאין. אבל התשוקה לזה אמיתית.
ואם ככה - מה בעצם ההבדל בין הסכמה אוהבת או חברית לביצוע אקט מסוים שנראה כאילו הוא כואב או משפיל לבין מסירת כסף מוסכמת לטובת אותו הדבר שנראה כאילו הוא כואב או משפיל?
ההבדל העיקרי הוא כנראה שמרכיב מרכזי בפטישים שלי הוא הסדיזם או ההנאה שלה, שלך, מהשליטה או מהכאב.

לנשק כף רגל זה מדהים, לחטוף הצלפות משוט זה מעורר ומחרמן. אבל אם אני לא יודע שהצד השני נהנית מזה, מתחרמנת מזה, אם לה אין איזה חלק סוטה שפשוט אוהב להכאיב ולייסר ולראות אותי לרגליה - לא נשאר הרבה.

המרכיב הזה קריטי מדי. הרכיב של המוח השני. לא סתם מילים מחרמנות אותי הרבה יותר מפעולות. אני לא רוצה להיות קרבן למישהי שמחפשת כסף קל, או לחלופין קצת הרמה לאגו.

אני מחפש נקודה של סדיזם, של תאווה לשליטה. משהו שיתחבר לתשוקות שלי ויטרוף אותן.

וגם שם, בתשלום, היו לי כמה הצלחות ורגעים מדהימים. אני אמנם לא מנסה לשחזר אותם כבר שנים, השתחררתי מהמגבלות האורתודוכסיות ההן, עשיתי מאז יותר, בהסכמה ובאהבה ובלי שטרות שמחליפים ידיים, אבל היו, לצד אכזבות וסשנים מזעזעים, גם כמה רגעים כל כך טהורים של טומאה וחטא שאולי היה בהם זיוף מסוים, אבל לפחות בשביל מי שהייתי פעם הם היו קריטיים לי כמו אוויר לנשימה.

גם בגלל הרעב הנואש הזה לכאב ושליטה, אבל בעיקר הם עזרו לי להבין שזה אמיתי. שהתקווה שזה ייעלם רק כי זה אסור היא ילדותית וחסרת סיכוי. זה גרם לי לרחף לגבהים ששום סקס ונילי לא גרם לי.

בפרק הבא מחר - חוויות מזעזעות, משעשעות, והרהורים על התקופה ההיא.